לכי ילדה אבודה

סבא שלי יליד ברלין. למרות הענפים האחרים במשפחה, דווקא לעובדה שסבא מגיע משם, מגרמניה, היה אימפקט חזק עליי. יחסי אהבה שנאה אל המוצא הזה, מהולים בהערצה מחד ופחד מאידך. אם התביישתי להודות בכך בפני עצמי ובוודאי בפני אחרים, הספר "אני כריסטיאנה פ." עשה בשבילי את העבודה.

אני לא זוכרת איך הסיפור על כריסטיאנה, הנערה ממערב ברלין שבגיל 13 החלה להשתמש בסמים ומאוחר יותר אף התדרדרה לזנות, הגיע לידי. אולי השאלתי אותו בספריה העירונית או שקיבלתי אותו כמתנה, ספר חינוכי שתפקידו להזהיר אותי מסמים, כי אם לא אשמור נפשי בוודאי אגמור כמו כריסטיאנה וחברותיה. אלא שהנערה עם השיער החלק והעיניים הגדולות רק הציתה אצלי את הדמיון ואת המשיכה לאורבניות המנוכרת של ברלין שטופת הסמים של שנות ה-70, למקום שגם סבא שלי בא ממנו. מקום שאני כיהודיה אמורה לשנוא, אבל יש בו עוצמה שאי אפשר להסביר. הספר מלווה בצילומים מקוריים של "תחנת גן החיות" בברלין, בה הכל התרחש, של חבריה של כריסטיאנה ושל דטלף, אהובה. אני זוכרת שהרגשתי בבטן את האכזבה שחשה כאשר הוא נכנע לסמים שוב ושוב. והיא, בסופו של דבר, מיד אחריו.

אני זוכרת איך תיארה כריסטיאנה בענייניות ובקור רוח את התדרדרותה לסמים ולזנות, את כל מה שמסביב, את הבית, המשפחה, חבורות הרחוב ואהבתה ההרסנית לדטלף. אחת הסצינות שנחרטו בזכרוני היא זו בה כריסטיאנה זורקת מחלון דירתו של אביה, הממוקמת בבלוק דירות ענק ואפרורי, זוג תחתונים משומשים שלה, ישר לידיו של הדילר המחכה למטה. הוא לא רוצה כסף תמורת הסמים. רק את התחתונים המשומשים. הוא תופס אותם בידיו ומסניף אותם בעיניים עצומות.

יותר מלהותיר בי חותם בשל הפרטים החושפניים שבו ובשל הסיפור האישי מעורר התדהמה, הספר כונן בי את היחסים המורכבים עם גרמניה וברלין בפרט: קור וניכור גרמני טיפוסי, שאני שונאת ואוהבת באותה מידה, אורבניות אפלולית ומנוכרת, המוות שנמצא בכל פינה, המסתוריות הגדולה. משהו מהשורשים שלי עדיין חי ונושם בעיר הזאת. משהו מהריקבון הפנימי של ברלין המתואר בספר מרגיש כל כך מוכר.