זכרונות מאפריקה

אני חייל צעיר ומיואש ואינספור הימים שעוד נותרו לשירות כרוכים סביב צווארי, אוחזים ולא מרפים. הכל מעוות ולא מובן, מרתיח את הדם, והכי גרועים הם ניסיונות הפיוס, תגובות ה"יהיה בסדר" וה"כולם עוברים את זה". משהו בי מסרב לקבל את האבסורד ולשכך את האימה, להשכיח את גלי התסכול מתחת להררי ה"ככה זה, תתרגל".

ואז מגיע "הג'יגולו מקונגו" ואומר שלא צריך. בדרכו המוזרה הוא גולש מתחת לעור, אומר שאין לאן לברוח, שאין טעם לטשטש את הטעם המר עם סוכרייה מתוקה של הדחקה. חוסר הנחמה שלו מלטף, מרגיע, מסביר לי שמותר: מותר להבין שזה מה שיש, להכיר את האימה, לשאוף אותה עמוק ופשוט להכיל. זה בסדר לפרק את הכול לחלקיקים ולסחרר אותם עד לקבלת האין המוחלט, אין שיכול להיות הכל. נחמה ואימה, כרוכים יחדיו.