סמיר קונטר

בערב שלפני שאלתי את המוכר הצעיר בחנות הספרים המשומשים אם יש לו משהו לסיני. הוא חשב והוציא כמה ספרים. "זה חזר מסיני, וגם זה, וגם – תן לי לראות רגע – גם זה חזר מסיני". בחרתי את האחרון, "הסימפוניה הגמורה" של אאוגוסטו מונטרוסו. המוכר חפר לי משהו על סיפור קצר בכמה מילים. זה הולך ככה: "כשהוא התעורר, הדינוזאור עדיין היה שם". 'וואטאבר', חשבתי.

בצהרים כבר הייתי אצל סמיר בסיני. סמיר, דינוזאור במונחי ראס א-שטן, הוא בדואי חביב שעושה את הקפה הכי טוב בעולם. שתינו כמה כוסות קפה, העברנו שאכטות, באמצע הקפה היה פיגוע. כולנו רצנו בין קיפודים לתוך הים השחור, ובמקום לחשוב על אחת שאהבתי, חשבתי על סמיר שנשאר מאחור לישון עם הג'וינטים והקפה. כמה מהישראלים חשבו שהוא שיתף פעולה עם המחבלים, אחרים טענו שזה לא פיגוע אלא בלון גז, אחד הסתכל על הלהבות ואמר כל הזמן "איזה יופי, יא אללה, איזה יופי". אני התעוררתי לעולם שלא הכרתי. נזכרתי בדינוזאור שלי. אפילו לא אמרתי לו שלום.