מישהו שומע אותי?

לכבוד יום הולדתי ה-10 קבלתי מאבי את הספר "רובינזון קרוזו". סיפור הרפתקאות, חשבתי. מגניב. אבל ההקדשה שעל הספר, בכתב ידו של אבי, רמזה שלא מדובר רק במסע הישרדות אמיץ, שאסור להתפעל מכושר ההישרדות של קרוזו או מיכולת ההמצאה של הבורגני הבודד, בעיקר כי הוא לא היה כל כך בודד. קריאה בסיפורו של דניאל דפו הזמינה שורת שאלות שקשה לענות עליהן. למה בכלל קוראים לו אי בודד, אם ששת כבר היה שם? ואיך זה שששת, ההוא מהאי הלגמרי בודד שהסתדר מצוין עד שהגיע קרוזו והפך אותו לשוליה בעל כורחו, מדבר בכלל את שפתו של קרוזו, אנגלית?

הקריאה בספר הזה לימדה אותי אולי בפעם הראשונה שספרים לא קוראים רק בשביל ההרפתקה, מסעירה ככל שתהיה. היא לימדה אותי שצריך להישאר חשדנים, ביקורתיים, ולזכור, שלא משנה מהי תמונת המציאות או הבדיה, תמיד יהיה איזה ששת אחד שקולו לא נשמע ואיזו נקודת מבט בסיפור שלא סופרה.