החדר האינטימי שלו

אל תאמינו לעטיפה של "אדם נכנס לחדר": הוא לא נכתב בידי "מחברת הספר 'תולדות האהבה'”. כלומר, שניהם נכתבו בידי ניקול קראוס, בידי אותה ניקול קראוס; אבל כשרומן זה נכתב, שנתיים לפני "תולדות האהבה" שקנה לה את שמה, היא מן הסתם עוד לא הייתה המחברת שלו. ייתכן וזוהי היטפלות סמנטית מטופשת לחלוטין מצידי, אבל היא גם מסבירה למה במידה מסוימת קראוס מתפקדת בספר זה מעט כלהקה מוכשרת הנמצאת במשבר-האלבום-השני. עם זאת, "אדם נכנס לחדר" הוא ספר שראוי לדיון משל עצמו גם אם הוא ישאר בצל של אחיו הקטן.

ענייננו באחד סמסון גרין, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה, שיום אחד נמצא משוטט בנבאדה וכל זכרונותיו שלאחר גיל 12 אבדו בעקבות גידול שבמוחו. נקודת הפתיחה של הרומן - כשבעים עמודיו הראשונים - הם מעין שיטוט מלנכולי ביחד עם סמסון במרחבים הריקים של ההווה שלו, שנראה כי היעלמות העבר רוקנה אותם ממשמעות. בין מערכת היחסים שלו עם אשתו אנה, שפתאום הוא אינו זוכר מי היא לבין מערכת יחסים הולכת ונרקמת עם סטודנטית צעירה שאותה לימד בעבר (מהלך בנאלי, אבל נסלח) . אך עד מהרה, קראוס, במהלך אמיץ עבור ספר ביכורים, מוציאה אותנו מן הדכדוך הרך והצמרירי הזה ומשליכה אותנו בחזרה למדבר נבאדה, שבו כזכור, נמצא גרין משוטט.

בצילו של ניסוי גרעיני שמתואר בקצרה בפרולוג של הספר, חוזרת קראוס, יחד עם סמסון, אל נבאדה, כרוצח אל זירת הפשע. עת מוצע לסמסון (והוא מסכים, כמובן, אחרת כנראה שהיינו נשארים לשיר יחד איתו את הבלוז האמנזיה לאורך 250 עמודים) להשתתף בניסוי שישתיל במוחו זכרון של אדם אחר. מוסבר לנו כי מדובר בניסוי האולטימטיבי על אמפתיה, על הבנת האחר. בנקודה זו קשה להתעלם מהשוואה עם אחת מהסצנות מתחילת הספר, בה סמסון מנסה להשלים פערי קריאה בלתי ניתנים לגישור בספריית קולומביה, האוניברסיטה בה לימד. גם כאן וגם כאן מדובר במין ספיחה של זכרונות, או לפחות של מידע; אז האם מקצועו של סמסון הוא אלגוריה? האם הניסוי בו עומד להשתתף הוא פרפראזה על פעולת הספרות?

קראוס, למרבה הצער, לא מספיק חזקה בשביל לקחת על כתפיה את מלוא הכובד של הנושאים בהם היא בוחרת לעסוק. הרגעים היפים יותר של הספר הם דווקא באמצעו, כאשר הקשר שנרקם בין סמסון לדונלד, שאמור לתרום לו מזכרונותיו, מוצא את ביטויו במרחב הגאוגרפי של הרומן, באמצעות הדימוי המרוחק של לאס וגאס, עיר של שפע המוני בתוך המדבר, שהוא הריק. דימוי עשיר, רגע יפה, משפט קולע – הרומן הראשון של ניקול קראוס הוא הבטחה שהתגשמה מאוחר יותר. על אף שהוא לא אחיד ברמתו, הוא מעניין לא רק כספר אלא גם כתיעוד של רגע בו כשרון ספרותי נכנס לראשונה לחדר ומדליק בו את האור.