בזזזזזז...

אי אפשר שלא להתרשם מהדרך בה מצליח אהרן מגד לדחוס לתוך הרומן החדש והקצרצר שלו, “זבובים”, כל כך הרבה עניינים שונים (אך בעלי מכנה משותף). יש פה פסיכולוגית, שזוכה ללעג; קרייריסטים, בנקאים ועוד כל מיני אנשים שברשותם, רחמנא ליצלן, כסף – אלו זוכים ללעג גם כן; יש פה ילדים הראויים לבוז, וקיבוצניקים מגוכחים, וכמובן, זבובים (שהם דווקא ראויים, לפי הטקסט, להערכה רבה מאד). יש פה גם גיבור-מספר, שפותח את הספר בגוף ראשון, מחליק בעדינות לגוף שלישי, וחוזר לגוף ראשון בשנית לקראת הסוף (תעלול עם פוטנציאל כשלון גבוה, אבל מספר מיומן כמו מגד מצליח לבצע אותו בחלקלקות מרשימה), והוא, מה לעשות, גיבור מעצבן. מעצבן מאד.

חזי חזיז לא רק מתהדר בשם שנשמע כלקוח מאיזה "חסמב"ה ושודדי הכוורות", אלא גם בתואר "ילד פלא". ילד פלא מהו, על פי מגד? ובכן, חזי לא רק שיודע בעל פה פרקי תנ"ך, מסוגל לחשב כל מיני שורשים ריבועיים, ואוהב לבלבל את בני שיחו בקלישאות בארמית או בלטינית – הוא גם עסוק בלחשוב כיצד יציל את העולם מהתחממות גלובלית, וזה עוד אי-אז כשעל הקפה שלו הוא צריך לשלם בלירות. נדמה שיש לבחור נתונים של סופר-גיבור, רק מה: כמו לכל סופרמן גם לחזי יש טראומה קשה בעברו, והפעם מדובר במות הוריו, שעלו עם רכבם על מוקש שהניחו הפדאיון, במסע אומלל לאשקלון (או "פלשת", כפי שמתעקש גיבורנו). כך שרוב הסיפור אנו מוצאים את עצמנו עם חזי בן 20 ומשהו, חי חיי סגפנות בדירה קטנטונת בתל אביב ומתקיים על קצבה קטנה ששולח לו דודו מאמריקה. וכמובן שיש לו גם תוכנית. חזי, כאמור, יציל את העולם מבזבוז משאביו הטבעיים. חזי הולך לגלות כיצד מפיקים אנרגיה ממעוף של זבובים.

רעיון מופרך שכזה מוביל אותנו בעקבות חזי-יחזקאל אל מפגשים עם כל מיני דמויות, שבלוניות יותר ופחות (ברוב המקרים, למרבה הצער – יותר), עד שבשלב מסוים קשה שלא לתהות: מי מעצבן אותנו כרגע, אהרון מגד או חזי? אני מניח שזה כתב את ההוא כדמות מרגיזה ביודעין, ואין בכך כל פסול, כמובן; מצד שני, כשצריך לעבור עוד איזה ארבעה-חמישה עמודי קשקושים על "טוהרו של הזבוב" או משהו כזה, לאט לאט במקום לצפות בדמויות מתעצבנות על הגיבור, מתחילים להתעצבן עליו וכך גם על הספר.

ובכל זאת, “זבובים" הוא רומן שנון וגם מקורי. כשמתעצבנים עליו, יש לזכור שזה בעצם אומר שהוא כתוב מספיק טוב בשביל לעורר רגשות שכאלה; פשוט מוטב לבוא עם הרבה סבלנות, שתידרש לצליחה מוצלחת את הפטפוטים של הגיבור, שמעיקים כמעט תמיד, בין אם הוא מדבר על שפינוזה, על פיזיקה מודרנית או על הרומן "טריסטרם שנדי". ככרוניקה של התמוטטות עצבים ידועה מראש, הרומן עושה טוב שהוא מבסס את הנוירוטיות של הגיבור לכל אורכו – והעובדה שאפשר לסיים את הספר הזה בשעתיים-שלוש, מסייעת גם היא למאמץ, שבסופו של דבר, כדאי לעשות.