יש לו דודה

הרומן החדש של אמנון דנקנר הוא יצירה ספרותית עשירה וקולחת שעל אף נקודות חלשות, שווה את הזמן שלכם

חדשות טובות, רבותיי: “ימיו ולילותיו של הדודה אווה", ספרו החדש של אמנון דנקנר, הוא רומן מאתגר, רב-קולי, וקליידוסקופי. זהו ספר מז'ורי – תכונה שלמרבה הצער נעלמת בפרוזה הישראלית של השנים האחרונות (אם כי ראוי לציין את “הרוצחים" המעולה של דרור בורשטיין). נדמה שיותר סופרים וסופרות מעדיפים לכתוב "קטן ונחמד". אך מי אם לא אמנון דנקנר, דמות אמיצה, יומרנית, וכמעט תמיד מזמינת מחלוקות, יקום וישחרר רומן של 560 עמודים לעולם שבו ספרי הטיסה הולכים ותופסים נתח גדול יותר ויותר?

למרבה המזל, אם אתם נכנסים לרומן ובתוך כך מתחבטים במיני דברים שאינם רלוונטיים לקריאה, כדוגמת דעתכם על פועלו העיתונאי של דנקנר, במהרה תגלו שהספר מעניין מספיק בשביל להפסיק לחשוב על מחברו ולשקוע בפרוזה העשירה. ירושלים של שנות החמישים נתווית על שלל נופיה ודמויותיה, ההולכות ומתרבות במהרה. במרכז הספר עומד הקשר הייחודי בין ילד מבולבל, אבוד, יתום מאם, והשכן החדש שלו - “הדודה אווה", שכפי שחושפת כבר כותרת הספר, איננו גברת, אלא כי אדון, וזהו רק שסע אחד בדמות שכמעט וחתוכה לשניים.

קוסמת בעיקר השפה העשירה של דנקנר, הטבולה לעיתים קרובות במילים בלעז או ביידיש, דוגמת התיאור "(אדון קמינקא) מביא את הבן המכוער שלו, חתיכת מסטרובטור עם פצעים על הפנים, שיראה איך אנשים סובלים. והכול למה? כי מזה הוא מקבל את הסטיפיקציה הסקסואלית שלו". אחרי משפט כזה אי אפשר שלא לעצור ולחייך לנוכח השפה המעורבבת הזו, הדואלית כמו הדודה אווה ששסוע בין הגבריות לנשיות, וזו שסועה בין עברית ללועזית, ותורמת לאווירה של מעשייה גלותית המתרחשת במקרה בירושלים הבנויה.

שלא תטעו, לא הכל ב"ימיו ולילותיו" מושלם. המחצית השניה של הספר מתחילה להיות מבלבלת מעט, ובעת הקריאה בה, הריכוז אובד לעיתים קרובות. החלקים בעלילה שמתקרבים יותר לסיפור מתח, הם גם נקודות החולשה שלה מכיוון שלא מצליחים להיות מרתקים מספיק, ובסופו של דבר, מגיעה גם האכזבה כשמתגלה סודו של דודה אווה, שאינו מעניין כמו דודה אווה הגלוי לעין.

אבל הספר, כאמור, טוב מאד. הוא טוב מספיק בכדי להחזיק את כל כובד משקלו לבדו, ובטח שאיננו צריך שיכניסו אותו בכוח לקאנון הספרותי כל כך מהר. לכן מיותרת ההשתפכות של שמואל הספרי בכריכה האחורית, שם הוא מכריז על כך שהספר "מתיישב בין 'זכרון דברים' ו'החיים כמשל', והם מצמצמים את עצמם ונותנים לו מקום של כבוד". ובכן, הייתי סקרן לדעת על חשבון סיפוריו של איזה מבני משפחתו של גולדמן או צזאר מצטמצם "זכרון דברים", למשל. מוטב לתת לזמן להכריע בעצמו את גורלן של קלאסיקות ספרותיות, ועל המדף, חברים, יש מספיק מקום לכולם, אז תהיו בטוחים שלא יזיק לצרף אליו את "ימיו ולילותיו של הדודה אווה".

"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" מאת אמנון דנקנר / הוצאת אחוזת בית, 2008