שחור מופשט

הקיץ האחרון הוא ברכה לסצינת הנובלות הגרפיות הישראלית המתהווה. מעט אחרי שרותו מודן הוציאה את הגרסה העברית לספרה "קרוב רחוק" (שיצא בחו"ל שנתיים קודם לכן תחת השם המוצלח בהרבה Exit Wounds, וגרף לא מעט תשבוחות ופרסים), הוצאת בבל שיחררה בסוף אוגוסט את "הצד האחר של היקום", ספרה הראשון של רחלי רוטנר, 25, בוגרת המדרשה לאומנות, וכתבת במגזין "רייטינג".

ספר זה, המחולק לשלושה חלקים – הסיפור הקצר "חלום", הנובלה "שער" והסיפור הקצר "בית", מאויר בסגנון אקספרסיוניסטי ומרשים שכולו מצויר בעט שחור; מה שממקם את ההתרחשויות עמוק בתוך איזשהו עולם קודר, מטריד (כאילו שהסיפורים המסופרים אינם מספיקים לכך), שנע תמידית על הקו בין המוחשי והמופשט. רוטנר בחרה לסמן את שני הממדים הללו באמצעות סגנונות שונים לגמרי - הדמויות המוחשיות מצוירות בדיוק מסוים, שאיננו ריאליסטי לחלוטין, אבל נבדל לחלוטין מהסגנון המקושקש והמתיילד שבו היא משרטטת את יצורי החלום, שנוכחים כל הזמן בעולם שהיא מציגה. ברגעים הטובים, זה יכול אפילו להזכיר את Black Hole הגאוני של צ'ארלס ברנס.

מבחינת הכתיבה, הספר עולה ויורד כאילו מדובר בסינגל של נעם רותם. “חלום" נפתח היטב, רובו ככולו מונולוג פנימי של גיבורה הכלואה גם בסיוט וגם במערכת יחסים (או בעצם העדר של כזו). בחלק הזה רוטנר מצליחה לעשות את מה שלא תצליח לשחזר לאורך שאר הספר - לייצב את הציורים ואת הטקסט שייתן ליצירה המוגמרת קצב ייחודי.

"בית" הוא בכלל פספוס, מה שמושך בו את תשומת לב הם האיורים, שכולם מצוירים בסגנון המופשט ביותר של רוטר, כשכל עמוד מכיל תמונה אחת בלבד, שכאילו טובעת בתוך הדיו השחור שמציף אותו. ובכל זאת, צריך לזכור שגם סיפור מינימליסטרי אפשר לעשות היטב, וכאן נדמה שישנו ניסיון להסוות את העדר האמירה בכל מיני דברים שמעוררים בנו אמפטיה – ילדות, הורים, בית, וסיוטים. אפשר רק לבכות את העובדה ש"בית", שמופיע בסוף הספר, הוא זה שמשאיר טעם חמוץ.

וכמו הספר, הנובלה "שער" נפתחת טוב ונסגרת רע. יש לנו גיבורה עם חברים דמיוניים שהם בעצם מציאותיים למדי – ביניהם בולט בעיקר נבל בשם סיסלהדג', ושקלטת וידאו נשכחת מובילה אותו למסע סהרורי לניו זילנד (באמת הצד האחר של העולם). סיסלהדג' הוא הדמות המעניינת ביותר בספר, שהלגיטימציה שלו להיות נבל נובעת גם מהיותו נבל טלוויזיוני וגם מהיותו נבל בחלומותיה של ילדה קטנה. אבל ברגע שסיסלהדג' נעלם לו לטובת סיפור על חיפוש עצמי (לפחות בניו זילנד ולא בהודו), נעלם הרצון לעקוב יחד עם הגיבורה אחר הסודות של "שער". לא שציפיתי לאיזשהו סיום של עימות גדול שכולל פיצוצים ויריות, אבל ההתרה הכל כך המינורית של סיפור שמציע איכויות כמעט לינצ'יאניות בתחילתו, מאכזבת, ומרגישה כאילו רוטנר לא ידעה איך לפתור את כל התסבוכת שהמציאה בעצמה.

כאמור, "הצד האחר של העולם" הוא יצירת ביכורים וראוי לנהוג בה ככזו. את מירב כישוריה מפגינה רוטנר בגזרה של האיורים, שהם באמת מרשימים, אך לא ניתן לשפוט קומיקס על הצד האסתטי בלבד. אולי אם בסיבוב הבא רוטנר תיעזר בכותב שיעבוד לצידה, נוכל באמת לדבר על גל של קומיקס ישראלי, ולא רק להזכר בחודש אוגוסט פורה אחד, שבו קיבלנו גם את פרי יצירתה של רוטנר וגם את זו של מודן – מה שבהחלט מרשים, אך לא מספיק.