חיים בסרט מצויר

הקומיקס העברי קדום הרבה יותר ממה שחושבים - הוא בן יותר ממאה. ב-2008 אנחנו עדיין לא מעצמת קומיקס כמו ארה"ב, אבל היחס מתחיל, לאיטו, להשתנות. מי שיחפש באינטרנט ובמדפים של חנויות הספרים ימצא עשייה בועטת ומרתקת

ההתחלה של הקומיקס העברי היתה מבטיחה: הדוגמא המוקדמת, מספר המומחה לתחום אלי אשד, היתה ב-1902, ובווארשה דווקא. העיתון "עולם קטן" - שהיה מקורב לחוגו התרבותי של אחד העם - פרסם אז עיבוד לסיפורי מקס ומוריץ, תחת השם "ברל ושמרל". מאוחר יותר, בארצות הברית של שנות ה-20 וה-30, פורסמו חוברות קומיקס בעברית שעסקו בסיפורי חכמי חלם והרשל'ה. אשד מציין שיהודי ארצות הברית למדו אז עברית כחלק מהחינוך הבסיסי שלהם, ומיד עולה השאלה - היתכן שג'ו שוסטר וג'רי סיגל, היהודים המוכשרים שהביאו לעולם את סופרמן, יצרו את גיבור הנצח בעקבות היכרותם עם סיפורי העיירה האלה?

וכאן מתפצלים השבילים, והקומיקס העברי הופך בעיקרו לקומיקס ישראלי. ביישוב שלפני הקמת המדינה הופיעו רצועות קומיקס קצרות (סטריפים) אך רבות. הכותבים היו תותחים כבדים, אנשי השורה הראשונה של הספרות: אברהם שלונסקי, אריה נבון ולאה גולדברג כתבו טקסט לקומיקס בשנות ה-30 וה-40. כבר ב-1933 החל שלונסקי לגלגל את דמותו של "מיקי מהו", ספק עכבר ספק חתול שזכה להשראה מהדמות המפורסמת של דיסני, וזכה ב-1947 לספר שלם משלו, "עלילות מיקי מהו", בחרוזיו של שלונסקי ואיוריו של אריה נבון (תערוכה בנושא תעלה בקרוב במוזיאון הקומיקס, ברחוב ויצמן 61 בחולון).

לאה גולדברג הביאה לעולם את "אורי מורי" ו"אורי כדורי", דמויות של ילדים ארץ-ישראליים, שהחלו להופיע ב"דבר לילדים" וב"הארץ שלנו" (אורי מורי הוא המקור לצבר, שיהפוך לימים לסמלו המוכר של הקריקטוריסט דוש). אשד מציין גם את "הבלש דוד", שהופיע ב"הארץ שלנו" ונשען על כל הסטריאוטיפים של העלם העברי שנברא מגלי הים. הוא היה בלונדיני, אשכנזי, תמיד ניצח, וכמובן תמיד צדק. "גידי גזר" איש ההתיישבות העובדת ששאב את כוחו מאכילת, ובכן, גזר היה מראשוני גיבורי העל הישראליים. בשנות ה-60 כתב פנחס שדה את הטקסט ל"דן גולן", סוכן חשאי ישראלי מסוקס.

אבל אלה היו רק סטריפים, רצועות בודדות שהופיעו בעיתונים, בדרך כלל בעיתוני סוף שבוע. חוברות קומיקס של ממש לא היו בישראל עד שנות ה-70, כששורה של סדרות מתורגמות - כמו "טקס" ו"טרזן" - החלו להופיע בדוכני העיתונים. וזה לא תפס. הקומיקס לא חדר לתרבות הישראלית המיינסטרימית.

מהפכת הקומיקס של דודו גבע ואורי פינק, בשנות ה-70 וה-80, הרחיבה משמעותית את הקליטה של הז'אנר בקרב הישראלים - בלון בצורת הברווז הידוע של גבע הופרח לאחרונה מעל עיריית תל אביב, אות כבוד לאחד הבולטים ביוצריה - אבל עדיין לא שינתה את הסטטוס שלו כאמנות שוליים.

רוצים להיות אמריקה

למה הקומיקס לא פרץ אל מרכז הבמה? הרי מיטב הסופרים תרמו את חלקם. אפשר רק לדמיין את רעידת האדמה התרבותית שהיתה פורצת בארה"ב אם ארנסט המינגווי, למשל, היה כותב קומיקס. אשד: "חשוב לזכור שזה נחשב אז לז'אנר נחות. גולדברג מעולם לא התגאתה במה שכתבה. פנחס שדה כל כך התבייש, שאת מה שכתב הוא כתב בשמות בדויים". ואם פריצת הדרך האמריקאית לא הגיעה לישראל, התקף הפוריטניות הגיע גם הגיע. בשנות ה-50 זועזעה תעשיית הקומיקס האמריקאית בעקבות ההתקפות הקשות של דר' פרדריק ורתהאם, שטען כי הקומיקס מדרדר את מוסר הנוער ומוביל לעליה בפשיעה. ספריו של ורתהאם זכו לתהודה, ואפילו בישראל התפרסם ב-1955 מאמר משונה למדי, "בית חרושת לפושעים צעירים", מאת צבי לביא.

לביא אחוז הפלצות כתב ש"הרעל הזה מתחיל, איפה, לחדור גם אלינו, גם אם בכסות של פטריוטיזם ובלשון נביאי ישראל... כבר נראים הסימנים הבולטים של השחיתות, הסאדיזם והפורנוגרפיה האופייניים לקומיקס האמריקאי..."

היחס לקומיקס, מציין אשד, מתחיל, לאיטו, להשתנות. אתגר קרת כותב קומיקס, אוהב את זה, ולא מתבייש בו. אך עדיין, היצירה החשובה מגיעה מן המחתרת.

שי צ'רקה, שכותב סטריפ פופולרי באינטרנט והוציא עד כה שמונה ספרי קומיקס בהוצאת מודן (למשל סדרת "בבא") מודה ש"אי אפשר לחיות מקומיקס בישראל; אורי פינק מצליח, אבל הוא מקרה יחידני". ועם זאת הוא אופטימי: "אנחנו נעים בכיוון הנכון. אנשים מתחילים להבין שקומיקס הוא צורה שיכולה לקבל כמעט כל תוכן. יותר ויותר ילדים נחשפים לקומיקס. איפה יצירת המופת? עדיין אין מספיק היצע כדי שתהיה יצירת מופת, אבל בהחלט יתכן שזה עוד יקרה. נוצרים קומיקסים רבים בישראל; חלקם טובים. ואם יהיה גליון קומיקס שיצא באופן קבוע, עם תוכן סביר, הוא גם יצליח".

גם אשד אופטימי: "עדיין אין הצלחה מסחרית", הוא אומר, "אבל השוק נפתח יותר ויותר, התודעה נפתחת יותר ויותר, וצריך לזכור שהעולם של אז היה הרבה יותר עולם של טקסט. העולם היום הוא ויזואלי הרבה יותר. הקומיקס הולך ותופס את מקומו של הספר".

יצירות הקומיקס לא מרבות להופיע במדפים החזיתיים של חנויות הספרים הפופולריות, אבל מי שיחטט בין המדפים ימצא הצע מרתק, ותעשייה קטנה, חיה ובועטת. קבוצת "דימונה" הצעירה כותבת ספרי קומיקס ישראלים, ומשווקת אותם בחו"ל. לאחרונה, הם העלו תערוכה בלונדון בעלת השם המעורר עניין Take the Bassa with Sababa. שרידיה של קבוצת A4 האנטי-ממסדית, מיסודו של דודו גבע, עדיין פעילים בתחום. "אקטוס טרגיקוס" (בה חברים בכירי המאיירים בישראל, בהם ירמי פינקוס, רותו מודן, בתיה קולטון, ואיציק רנרט) זכתה להצלחה בינלאומית - וכמה מיצירותיה של חברת הקבוצה מירה פרידמן, שנוצרו לאחר ה-11 בספטמבר, נכנסו לקאנון האמריקני. קבוצות קומיקס קטנות קיימות כמעט בכל עיר, אבל הצלחה מסחרית בישראל - עדיין אין. האם זה ישתנה? ימים יגידו.

מתוך אתר התרבות של סלקום ונענע 10 – לכתבות נוספות ומבצעים