או מיי גאד

בתור חובבת סאות' פארק מוצהרת, וכמי שכונתה לא אחת "פלספנית", שמחתי כשיום אחד לא ממש בהיר, הוטלה עליי המשימה לכתוב ביקורת על הספר "סאות' פארק ופילוסופיה".

אז נכון, עוד לפני הדף הראשון, השם כבר נשמע מאולץ לפחות כמו אחיו הקודמים: "הסימפסונס ופילוסופיה", "סיינפלד ופילוסופיה", "הסופרנוס ופילוסופיה", ו"(מלאו כאן את שם הסדרה האופנתית כרגע) ופילוסופיה". אבל בחיי שקיוויתי שמר ריצ'ארד הנלי, עורך הספר, יצליח לחדש לי משהו או לספק איזושהי זווית חדשה למחשבה, לפחות כמו שמאט סטון וטריי פארקר עושים כמעט בכל פרק חדש של הסדרה שלהם.

די מאכזב לגלות במהלך הקריאה ובתומה, שיותר מהכל הספר כתוב בשפה מרגיזה, טוחן רעיונות לעוסים, משכנע את המשוכנעים, ובגדול מצריך עצבי ברזל כדי לצלוח אותו. בכלל, ברור שתלמידי פילוסופיה שמוחם בין אוזניהם, יעשו באופן אוטומטי אינטגרציה של החומר שלמדו ויזהו אותו בכל תחום בחייהם. הגיוני גם שמי שלא למד פילוסופיה באופן ממוסד אלא רק מתעניין בתחום, ימצא בעצמו את נקודות ההשקה שלה לחייו. אז מי לעזאזל צריך את הספר הזה, מלבד חשבון הבנק של ריצ'ארד הנלי?

אבל זו הייתה המסקנה הסופית מקריאת הספר. עכשיו נחזור רגע להתחלה. לא ברור במי לתלות את האשמה - האם במחבר או במתרגם - ואולי בשניהם. קשה לדעת האם השפה מעוררת המבוכה שבספר, נובעת מהעורך העילג של 22 המאמרים שבו, או שמא המתרגם פשוט התקשה להתמודד עם המשימה. מה שבטוח, התוצאה נראית כמו פשרה הרסנית, לאחר שלא נמצא אדם שמבין גם בפילוסופיה וגם בסלנג העכשווי בו מדברות הדמויות בסדרה.

זו מן הסתם הסיבה לכך שהשפה בספר מתיילדת וכל כך מנסה להיות מגניבה, עד שיוצא לה בדיוק ההיפך. למעשה, היא נשמעת כמו המורה הזקן שלכם לתנ"ך, כשהוא מנסה לדבר ב"שפה של הצעירים". כן, זה מצמרר, ורק זה לכשעצמו יכול לשאוב כל חלקיק הנאה ולגרום לחוויית הקריאה בספר להרגיש כמו מירוץ משוכות ביום קפוא.

עמוק כמו דיקט

אבל גם מי שהצליח לעבור את המחסום הזה או להתעלם ממנו, נותר עם מוצר תמוה ביד. קודם כל, כי די ברור שסטון ופארקר, שמשתדלים מאוד לצלות ולאכול כל פרה קדושה שנקרית בדרכם, לא היו מעריכים את הנסיונות לפרק את היצירה הכה גשטאלטית שלהם, בנסיון לדחוק את חלקיה כך שיתאימו להגדרות פילוסופיות נפוצות.

דבר שני, סביר להניח שגם פילוסופים בעצמם לא ישמחו על רידוד התכנים שמעסיקים אותם ביום יום, רק כדי שיוכלו להיכנס לספר בן ה-416 עמודים הזה. וכן, הספר עוסק בהמון נושאים – מהאמונה באלוהים, דרך אפליה, חיים ומוות, אקזיסטנציאליזם, ליברטאניזם, פילוסופיה של הפוליטיקה, ניסויים גנטיים, מיניות, אינטיליגנציה מלאכותית, אתיקה, אסתטיקה, לוגיקה ועוד. והעיסוק הזה בכל כך הרבה נושאים מונעממנו כמובן להעמיק בהם, ומאפשר לו רק לגעת בהם, כאילו כדי להכריז – שופוני, אני עמוק.

הדבר השלישי והאחרון הוא שקשה מאוד להבין למי מיועד הספר. כשהוא עוסק ברעיונות פילוסופיים שאינם שגורים בשפת היומיום של רוב הצופים, הוא לא טורח לפרש את המושגים עליהם הוא מדבר. מצד שני, כשהוא משנן קטעים מתוך סאות'פארק, ניכר שהוא משעשע בעיקר את עצמו. פשוט כי חוץ מגעגועים לסדרה, הוא לא ממש מעורר כלום במי שאוהב אותה, ומן הסתם לא יצליח למשוך אליה את מי שלא מחבב אותה מלכתחילה.

בקיצור, עזבו אתכם משטויות פלספניות שמנסות לאכול את כל כדורי השוקולד המלוחים ולהשאיר אותם שלמים. לכו לראות סאות' פארק. הפרק שלהם עם בריטני ספירס מהעונה אחרונה יתרום לכם הרבה יותר מקריאת הספר הזה, שיותר מהכל נראה שנועד להעשיר את כיסי יוצריו, שמקווים לרכוב כל הדרך אל הבנק על גבה של היצירה הפופולרית והשנויה במחלוקת שהיא סאות' פארק.