נפרדנו כך

יוסי גורביץ קרא בנשימה עצורה את "אשליית השיבה", טרגדיה עדינה ורגישה על ארבעה גברים ומאבק לאומי, שדווקא את המסר הפוליטי שלה מצליחה להוריד כמו פטיש חמש קילו

זהירות, ספוילרים רבים.

ארבעה פלסטינים צעירים – המספר, עלי המשת"פ, ג'ורג' הפילוסוף החולמני, ומאהר מהפכן הכורסה – נפגשים בבית הקפה של חאג' רמדאן, בביירות הכבושה על ידי ישראל בקיץ 1982. שיחתם הסתמית – מאהר וג'ורג' נכנסים זה בזה, כהרגלם, כשחאג' רמדאן צועק מדי פעם "בלי פוליטיקה" – מגיעה לקיצה, והם לא יודעים שזו פגישתם האחרונה.

כך נפתח "אשליית השיבה" של סמיר אל יוסף ("ידיעות אחרונות", 2008). מהסצנה הזו, מהוויכוח חסר התוחלת שלא בא על פתרונו, טווה אל יוסף עלילה טראגית רגישה. כל אחד מהארבעה יאבד בלילה הזה – שעלילתו מסופרת בפגישה לאחר 17 שנים בין המספר ועלי – דבר היקר לו; אחד מהם יאבד את חייו.

אל יוסף בונה דמויות אמינות, שקל להזדהות איתן. אפילו את הדמות הקריקטוריסטית ביותר, מאהר – המהפכן שנזרק מהמפלגה הקומוניסטית כי באמת טרח לקרוא את כתבי מרקס, שהתלהבותו מהטקסטים הקומוניסטיים העבשים נובעת מכך שהם מעניקים לו ארשת אינטלקטואלית, שההטפה שלו לנבערי ביירות תעלה לו ביוקר רב – אתה יודע שיש סיכוי טוב לפגוש בגילמן.

כל הדמויות פגומות בדרכן שלהן: המספר לא מצליח להתגבר על מותה הטראגי של אחותו; המעטה הפילוסופי של ג'ורג' מיועד להסתיר את העובדה שאיננו מסוגל לאינטימיות או לעומק רגשי; עלי הוא הססן, וההססנות הזו לעמוד מול מה שהוא יודע שאינו צודק, עולה לו ביוקר; מאהר משחק באש באופן מקצועי וחסר סבלנות בקשר לכל דבר שאיננו הוא עצמו.

אל יוסף מתגלה כסטיריקן בחסד, כשהוא תוקף את התופעות הראויות ללעג בחברה הפלסטינית. המחבר מותקף על ידי קבוצת בריונים, שאומרים לו שהתזה שהוא כותב – ממנה עולה שהמאבק עם ישראל הפך את הפלסטינים למעמד בינוני – "מזיקה למאבק" ושעליו לחדול ממנה. מצבו לא משתפר כשהוא נתקף בולמוס צחוק כשהבריונים מאשימים אותו בסיוע ל"אויב הציוני שלנו".

אבל הסאטירה נעלמת באחת כאשר אל יוסף צריך לטפל בטרגדיה של האשה הפלסטינית. "החברה אמינה", המודל לאשה הפלסטינית החדשה ואחותו של המחבר, מקבלת נשק – אבל היא מפנה אותו כלפי עצמה, כאמצעי אחרון להגנה מפני בריונות גברית שהיא על סף גילוי עריות. זו הדמות הנשית היחידה בספר, להוציא אמו של המחבר, וכאן באה לידי ביטוי ביקורתו הזועמת של המחבר כלפי החברה שממנה יצא.

חבל, אם כן, שספר רגיש כל כך הופך לטקסט פוליטי רדוד מאד בשני העמודים האחרונים שלו. העודה שהמחבר מתנגד לזכות השיבה ברורה מתחילת הספר – כלומר, אם לא היתה ברורה מהכותרת – אבל לקראת הסוף, אולי כתוצאה של עייפות, אנחנו מקבלים הטפה פוליטית במסווה דק של ספרות. וחבל: "אשליית השיבה" נקרא בנשימה עצורה, בהנאה ובצחוק, ותרגומו של ניב סבריאגו קולח ושנון.