אדמה משגעת

נראה שהפכנו למציצנים בתוך עולמנו הנוח, מציצים בקנאות אל נסתרות הלב של זרים. אותן תכניות ריאליטי שצצות כמו פריחה על העור מספקות את אותו הצורך שלנו להציץ והדבר ניכר באחוזי הצפייה הגבוהים ובדרך בה אנו מוצאים עצמנו מכורים לחייהם של האנשים הזרים המשתתפים בתכניות אלו, חודרים לחייהם, מרגישים את כעסיהם, את פחדיהם, וכמו ההמון צמא דם ברומא אנחנו ממסים לספק את אותו דבר שאיבדנו בחיינו שלנו.

הספרות לא פסחה על אותו הצורך, וגם היא מנסה לספק בדרכה שלה את אותו דחף הדרוש לנו. סופרים מסוימים עושים זאת בצורה גסה מידי, אבל יש אחרים שעדיין חושבים שאנו בעלי יכולת הבנה ואינטליגנציה. הרוקי מורקמי היפני מספק את הצורך תוך כדי אומנות מופלאה.

"ריקוד האדמה" של מורקמי הוא קובץ הכולל שישה סיפורים קצרים הסובבים סביב רעידת אדמה קשה שהתרחשה בעיר קובה, ועדיין נראה שהסיפורים עוסקים בכל חוץ ממנה. גיבורי הסיפורים הם אנשים בודדים ובכל סיפור נמצא מרכיב מטאפיסי כלשהו המוסיף לו נופך קסום. מורקמי מכניס אותנו בזהירות אל התרבות בה הוא חי, תוך שאנו מתמכרים לסיפוריו, התלושים מהמציאות אליה אנו רגילים.

באחד מסיפורי הקובץ נזכר יושיה, הגיבור, באירועים מהעבר הלא רחוק. הנער שגדל עד גיל שבע עשרה כשהוא לא יודע מיהו אביו, מקשיב לסיפורי אימו הדתייה על כך שאביו הוא בעצם אלוהים עצמו. אחד מנימוקיה המיוחדים של האם היא העובדה שלילד יש איבר מין גדול ממדים. הגיבור מתלבט האם להאמין לסיפוריה של אמו, ואפילו מסרב להצעת נישואין כי הוא סבור שהוא אכן בנו של אלוהים. כשהוא מתבגר מחליט יושיה הצעיר לצאת לחפש את אביו הביולוגי כדי לשים סוף לסיפוריה של אימו. סוף החיפוש, כמובן, אינו כמו שחשב. חווית הסיפור מתעצמת כאשר הקורא אינו יכול להחליט בעצמו האם הגיבור הוא באמת בנו של אלוהים או לא.

בסיפור אחר חוזר קטגירי לביתו ומגלה שצפרדע זכר ענקי יושב לו בסלון, הצפרדע מתנצל בכבוד על שפרץ לו לבית, אך מסביר שעשה זאת רק בגלל שיש בפיו עניין בהול. הצפרדע מספר לקטגירי שרעידת אדמה איומה תכה בטוקיו ותהרוג אלפי אנשים, ושקטיגרי יכול לסייע לו למנוע אותה. הסיפור סובב סביב השיחה בין השניים, כאשר מסתבר שהצפרדע מבין בספרות ובפילוסופיה מערבית ושהוא גם שולל את האפשרות שהוא עצמו איזה סמל או מטאפורה כלשהם. סוף הסיפור הוא במניעת רעידת האדמה הגדולה שיכלה להתרחש בטוקיו, אלא שאף אחד לא יודע זאת חוץ מקטגירי עצמו.

כתיבתו של מורקמי מתאפיינת באיטיות מענגת שקשה להסבירה, הוא מצליח לספק את אותו צורך מציצני בצורה מעודנת ומשאיר לקורא לשתות בשקיקה את המילים היפות המתחברות בצורה שלווה לסיפורים שמשאירים אותנו תועים בעולמם של גיבוריו.