בין תשוקה לשתיקה

"בריחה" של אליס מונרו הוא אחד מאותם ספרים המעוררים יראת כבוד אמיתי בעת הקריאה. מונרו לא מתעסקת בגדול, או בנשגב; היא לא מטביעה את קוראיה בתחקיר מדוקדק שיגרום לכם להרגיש "חכמים" יותר לאחר הקריאה; ובכל זאת – היא מתחפרת מתחת לעורו של הקורא, וגורמת לו להרגיש כאילו תמיד היתה שם; מזקקת את המציאות לכדי רגעים כה בהירים ומדוייקים, עד שאין לקורא שום ברירה אחרת אלא להיכנע לזה.

"איזה טעם יש בלדאוג לילדים הבוגרים שלך? לניל אני דואגת קצת, למורי רק טיפ-טיפה. ולגרטשן אני לא דואגת בכלל. כי לנשים יש תמיד משהו שמחזיק אותן, שדוחף אותן קדימה, נכון? משהו שלגברים אין." תשוקה/ עמ' 189

מונרו מספרת על נשים, נשים שנראות במבט ראשון ולא זהיר פשוטות ויומיומיות; לעצמן, לסביבתן וגם לקורא. מתוך מעשה הכתיבה, מצליחה מונרו ללטש את היומיומי לכדי החד פעמי, ואותן נשים שהיו יכולות להיות את ואני באותה המידה, הופכות לבלתי נשכחות. מונרו לא תופרת ביוגרפיה בלתי סבירה, גדולה מהחיים עבור הדמויות שלה – היא פשוט מתבוננת בהן לעומק ובאור מלא, ומראה אותן באופן שמטלטל את הקרביים של הקורא.

אם האמירה הגורפת ש"מונרו מספרת נשים" מרתיעה אתכם ומנפנפת דגל שחור עבור כל המסרב ומסרבת להתבוסס בספרות נשים דביקה – חכו רק עוד רגע – "בריחה" לא משחק בשום מגרש פוליטי מגוייס, והוא אינו מהווה כתב אישום נגד גברים ככלל, מערכות פטריאכליות דכאניות, או נשים מסרסות ומשתפות פעולה.

הייתי מסתכנת ואומרת שלמרות שישנם ספרים פוליטיים חשובים ופורצי דרך, מונרו פשוט טובה מכדי להתעסק בהנפת דגלים, מכל סוג. היא מסרבת לקבוע עמדה באשר למוסריותן או אי-מוסריותן של הדמויות שלה – גברים, נשים וילדים כאחד – אם היא משאירה זאת עבורנו, הרי שאנחנו בצרות. ב"בריחה" החיים קורים מפני שהם קורים, אין בהם טוב מוחלט, כמו שאין רע מוחלט. החיים, לפי מונרו, רחוקים מלהיות משחק שחמט בשחור ולבן. הנשים אינן קורבניות ומונרו מסרבת להציב מולן מי שיענה אותן.

"היא ממשיכה לקוות לשמוע משהו מפנלופה, אבל לא בנשימה עצורה. היא מקווה כמו שאנשים שלא משלים את עצמם מקווים: לברכות שאינם ראויים להן, להחלמה ספונטנית, דברים כאלה." שתיקה/ עמ' 172-3

"בריחה", כשמו של הסיפור הראשון, הוא קובץ סיפורים של אליס מונרו מ-2004. שמות הסיפורים מהווים מעין קוד, קפסולה מרוכזת המחזיקה בתוכה את מהות הסיפור: "בריחה", "סיכוי", "תשוקה", "עוונות". כל אחד מן הסיפורים עומד בזכות עצמו, ללא תלות בסיפורים האחרים (גם אם בשלושה מקרים, משכפלת מונרו את שם הדמות הראשית וממשיכה את סיפורה מנקודת זמן שונה), אך הם גם מתפקדים כשמיכת טלאים אחת גדולה ומאוחדת – יוצרים יצירה אחת שלמה, מהודקת ומנומקת בכל מילה ופסיק שלה.

כפי שמציין זאת ג'ונתן פרנזן בהקדמה המצויינת לספר, מונרו מספרת שוב ושוב את אותו הסיפור בגרסאות שונות. וכל שמונת הסיפורים בקובץ משקפים זה את זה, מחזקים זה את זה ויוצרים עולם מראַה דומה-שונה, שהכל יכול לקרות בו ובכל זאת אין לו ברירה אלא להתגלגל בדיוק באופן הזה, המונרואי.

בריחה/ אליס מונרו, בתרגום עדה פלדור. הוצאת מחברות לספרות, 2004