כולה זכוכית

כל בוגר תיכון ישראלי מכיר את המונח "ליל הבדולח". ליל הפוגרום ביהודי גרמניה ואוסטריה בין 9 ל-10 בנובמבר 1938. מעטים יודעים שמקור המונח בהבעת מחאה שקטה. הביטוי המקורי הוא "רייכסקריסטלנאכט" - "ליל הבדולח של הרייך", והוא נטבע על ידי ברלינאים ממתנגדי המשטר כדי להדגיש את אופיו המאורגן של הפוגרום שלא היה, כפי שטען המשטר הנאצי, "התפרצות זעם עממי". כי הפוגרום היה מאורגן בכל שלביו: שר התעמולה ושליט ברלין יוזף גבלס אפילו ארגן אוטובוסים של בריונים יום מראש לקראתו.

ואלה שתי עובדות שהספר החדש "ליל הבדולח: כרוניקה של חורבן" של ההיסטוריון הידוע, סר מרטין גילברט, לא טורח לציין. כי גילברט לא בא לכתוב ספר היסטוריה, אלא ספר תעמולה.

שינוי בגישה

הגירסה המקובלת של קורות הרייך השלישי גורסת שיש קשר ישר וסיבתי המחבר בין "מיין קמפף" ובין הרמפה של אושוויץ. לפי הגישה, הנאצים התכוונו מלכתחילה להשמיד את כל יהודי אירופה, וכל פעולותיהם העוקבות היו מכוונות להשגת מטרה זו.

בארבעים השנים האחרונות, ככל שנחשף יותר חומר תיעודי בנושא, קמה גישה נגדית חדשה ששיאה בספר "The Origins of the Final Solution" (הוצאת יד ושם, 2005). תפיסה זו גורסת שלא היה תכנון מוקדם של השלטון הנאצי בשאלת השמדת היהודים - או, בעצם, בכל שאלה הקשורה לרייך השלישי, שנתפס כהרבה יותר כאוטי ממה שנהוג היה לחשוב. על פי תפיסה זו, השמדת היהודים היתה תוצאה של הזדמנות, של תהליך השמדת הנכים הגרמנים (שהחל מוקדם יותר), ושל מלחמת-ההשמדה הגזעית שניהל הצבא הגרמני במזרח.

בספרו החדש, גילברט מנסה לדבוק בעמדה הראשונה, ולמעשה לדחוף אותה לגרונם של קוראיו. התזה שלו היא שקו ישר נמתח מליל הבדולח לאושוויץ. אין ספק שליל הבדולח סימן את סוף החיים היהודיים בגרמניה, אבל - כפי שנאלץ גם גילברט להודות - המערכת הנאצית עסקה בגירושם של היהודים, לא בהשמדתם, גם שנה לתוך המלחמה. בין השאר, היה שיתוף פעולה מעניין בין ראש הגסטפו היידריך ובין שליחים ציונים. היתה להם מטרה משותפת: לחסל את הקהילות היהודיות בגרמניה.

למעשה, כפי שנאלץ גילברט להודות בעקיפין, ליל הבדולח היה כשלון נאצי מהדהד. הוא גרם למרמור ניכר בקרב האוכלוסיה הגרמנית אוהבת הסדר. עם מחנות ריכוז מוסתרים מעין לא היתה להם בעיה; היתה להם בעיה עם זכוכיות שבורות ברחובות העיר ובעייה עם התגברות הרגשות האנטי-נאציים בעולם. בעתיד, הם ילמדו את הלקח: ההשמדה תתבצע הרחק מעין המצלמות. אם מערכת ההשמדה הנאצית למדה משהו מליל הבדולח, הלקח היה "לא ככה".

כל זה לא מפריע לגילברט - שרוב ספרו עוסק לא בליל הבדולח אלא במנוסת יהודי גרמניה והשמדתם שבאה אחריו - לדחוף שוב ושוב משפטים כגון "בין 1,260 המתים בגור היו ורה מייר בת ה-34 מהלברשטט, אמה וייל בת ה-60 מלורך, ומלני ורטהיימר בת ה-60 ואחת מבוהל, כולם מקומות שבתי הכנסת שלהם חרבו בליל הבדולח".

מה הקשר בין החרבת בתי הכנסת להשמדה, שבאה ארבע שנים ומלחמת עולם לאחר מכן? אין כל כך, אבל אולי הקורא לא ישים לב לנפנופי הידיים, ולעובדה שהפלישה הגרמנית לרוסיה מוזכרת רק לאחר שורה של מעשי טבח שקרו במהלכה, ובחצי משפט. על האידיאולוגיה הרשמית של הפלישה לרוסיה, אידיאולוגיה של השעיית חוקי המלחמה ודרישה ל"מלחמת גזעים עד השמדה" – אפילו לא מילה.

מעבר למה שנראה כחוסר יושר הסטוריוני, "ליל הבדולח" פשוט כתוב רע. חלקו הראשון עוסק בליל הבדולח עצמו, והוא מתואר כמין סופה שבאה מהיכנשהו, בלי הסבר וללא סיבה. העובדה שזה היה פוגרום מכוון מלמעלה כמעט ואיננה מוזכרת; גילברט קרוב מאד לקבל את ההסבר הרשמי הנאצי, שהעם הגרמני דחה כבר אז, שמדובר ב"התפרצות זעם עממי".

התיאור הספר אינו שיטתי אלא אנקדוטלי: שוב ושוב הוא עובר בין קרבנות במקומות שונים, שלכל אחד מהם מוקדשות לכל היותר שתי פסקאות, ובדרך כלל הרבה פחות. הקורא לא יודע מי האנשים האלה, מה קרה להם לפני כן ומה קרה להם אחר כך. התוצאה היא פסיפס שלא מתחבר, שחלקיו נשכחים אחרי זמן קצר; כמעט פורנוגרפיה של סבל רנדומלי, לא ברור.

התיאור הופך לנהיר יותר בחלקו השני של הספר, כשגילברט עובר לתאר את מאמצי ההצלה. גם כאן, רוב הדמויות מבליחות לפסקה-שתיים ונעלמות, אבל יש כמה דמויות קבועות: מקום רב מוקדש למאמצי ההצלה של קצין הדרכונים הבריטי, קפטן פרנק פולי, שהציל כ-10,000 יהודים גרמנים.

החלק השלישי של הספר הוא למעשה קטלוג מזורז של השמדת יהודי גרמניה לאחר תחילת המלחמה. רכבות, מחנות השמדה, מספרי הרוגים ותאריכים. מאחר ומעט כל כך מסופר על הנרצחים - שברירי משפטים, לעיתים רק ציון שם וגיל - לא ברור מה היה טעם בפרקי הקטלוג הללו, ומדוע הם לא סוכמו פשוט בכמה טבלאות.

על כל זה מעיב התרגום של בן ציון הרמן. אף שהספר חף, באופן ראוי לשבח, מטעויות הקלדה, התרגום מכשיל אותו מספר פעמים. הדוגמה הגרועה ביותר היא של הטענה שריינהרד היידריך ("הקצב מפראג") קיבל הוראה מהרמן גרינג להשמיד את יהודי אירופה חצי שנה אחרי ועידת ונזה; ההוראה ניתנה חצי שנה לפניה, ביולי 1941.

אפשר היה לכתוב ספר מרתק על ליל הבדולח. אפשר היה לכתוב ספר מרתק גם על מאמצי ההצלה ועל השמדת אחת הקהילות העתיקות בעולם שנרצחה בשואה. גילברט ניסה לעשות את כל השלושה יחדיו, ונכשל.