שבת שלום מאדרפאקר

הסקירה מכילה ספויילרים אימתניים ל"איגוד השוטרים היידיים". הוזהרתם, כן?

זה מתחיל בגופה, כמובן. כל ספר בלשי טוב מתחיל בגופה. למעשה, פתיחה מיתולוגית לספר בלשי היתה "מקובל להראות גופה בעמוד הראשון. אז הנה היא". הבלש המגלה אותה, מאייר לנדסמן, הוא בלש קלאסי: מריר, אלכוהוליסט, גרוש, מנסה להדחיק את מותה של אחותו הטייסת, וסוחב גם מטען רגשות אשמה על מותו של אביו. ליתר דיוק, הוא לא לגמרי קלאסי: הוא שוטר יהודי, דמות לא מקובלת בספרות הבלשים. האיש המת גם הוא הכל חוץ מסתם נרקומן: הוא המושיע, המשיח, ואת ההירואין הוא מזריק לווריד אחרי שניפח אותו בעזרת רצועות התפילין שלו. ליד הגופה מונח לוח שח, המשחק לא פתור.

"איגוד השוטרים היידיים" של מייקל שייבון (זוכה פוליצר על "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי"), שיוצא השבוע בתרגום לעברית, רוקד קדצ'קה מסורתי על קו התפר שבין ספרות בלשים לספרות "רצינית", ויוצר את אחד הספרים הטובים שנכתבו בשנים האחרונות.

אקדח מעשן אחרי כניסת שבת

תור הזהב של הספרות הבלשית ממוקם בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, עם הבלשים האפלים של צ'נדלר והפילם נואר, הנץ ממלטה וסם ספייד. בנסיון לשמר את כוחו של הסיפור, העתיקו סופרים שונים בעשורים האחרונים את הבלש ממחוז הקבע שלו, סן פרנסיסקו הצינית, למקומות אחרים ושונים: מרטין קרוז סמית יצר את סדרת ארקדי רנקו, הבלש הסובייטי; רוברט האריס את "ארץ אבות" טרוד המנוחה והמקסים, שמתרחש בגרמניה הנאצית בשנת 1964.

לצורך המעבר מהסביבה המוכרת יש, כמובן, להסביר את חוקיו של המקום החדש והשונה. שייבון, כמו האריס, יוצר לשם כך הסטוריה אלטרנטיבית. את מאייר הבלש שלו הוא מציב בסיטקה, אי באלסקה שהפך למדינה יהודית – זמנית – לאחר השואה. מדינת ישראל, בקו ההסטוריה הזה, הובסה ב-1948 וחדלה להתקיים. עלילת הספר מתרחשת בימים האחרונים של האוטונומיה היהודית באלסקה, כאשר סיטקה אמורה לחזור ולהיות חלק מארצות הברית; היהודים השוהים בה מתבקשים, בנימוס אך בתקיפות, למצוא לעצמם מקום אחר לגור בו. ולא, ארצות הברית לא זקוקה לעוד שני מיליון מהגרים יהודים, תודה ששאלתם.

האווירה של "ההחזרה", הקריסה של סיטקה, מרחפת מעל הסיפור עצמו. שייבון יודע לשחק בהסטוריה: השפה שבפי הדמויות היא כמובן יידיש, שפתם של רוב היהודים בשנת 1941 - שנת הקמתה של סיטקה - וכשהם עוברים לאנגלית, הספר מציין זאת. היתה שואה גרמנית, אבל היא היתה קטנה במימדיה: שני מיליון נרצחים בלבד, והשאר הם ממקימי סיטקה. כשכמה מיוצאי ישראל מדברים עברית, מאייר מתקשה להבין אותם: הוא יודע עברית, כמובן, אבל לשפה הזו יש "צליל קשה, מדברי" – שונה מאד מלשון הקודש היידישאית שיהודים דיברו.

לצורך הספר, יצר שייבון שפה ייחודית, שפה של שוטרים יהודים, המזכירה – וכנראה נשענת – על זו של דמיון ראניון; גם ההומור, ומעטים העמודים בספר שאינם גורמים להתקף צחוק בשלב מסוים, דומה. אקדח הוא "שלום", טלפון נייד הוא "שויפר", בלש הוא "שמש" (בחנוכייה), וההמצאות הלשוניות עוד רבות, והן משתלבות ללא קושי בעלילה.

"איגוד השוטרים היידיים" משחק היטב בכללי הז'אנר: מי שמורה למאייר להפסיק לחקור את רצח האיש ברצועות התפילין (ומי שכמובן גם תיקח ממנו את התג) היא אשתו לשעבר, בינה, שהפכה למפקדת הזמנית של המשטרה בסיטקה; היא מגיעה עם הוראות לסגור את כל התיקים הפתוחים לפני שהמשטרה האמריקנית מגיעה לקחת פיקוד.

ואם ישראל הושמדה במלחמת העצמאות שלה, הרי שגם היהודים באלסקה לא נטולים צרות: יש בעיות קבועות עם האינדיאנים המקומיים, שלא מתלהבים מהתושבים החדשים שמתנשאים עליהם. שותפו של מאייר, ברקו שמץ, הוא בן תערובת: חצי אינדיאני, חצי יהודי. הוא משתדל להיות יהודי ככל האפשר. התוצאה היא, כמובן, ששני הצדדים מתעבים אותו.

בין מזרח אירופה לישראל

פסיפס היהדות ששייבון מתאר הוא יידישאי לחלוטין – בכך למעשה הוא מקפיא את תמונת המצב, שוב, בשנת 1941; יהדות אסיה ואפריקה אינה משחקת כל תפקיד בספר והוא מורכב מערב רב של ליטאים, חסידים, וסתם כופרים. העיתונות האמריקנית הספר מכנה אותם באירוניה The Frozen Chosen – הנבחרים והקפואים.

מאייר מתגורר במלון זמנהוף, שכל השלטים בו כתובים, כמובן, באספרנטו. המלון שוכן ברחוב מקס נורדאו, והרחובות קרויים כולם על שם יהודים ידועים מאירופה של תחילת המאה. וכמובן, תחום פעולה מרכזי של יהודים באותה תקופה, כפי שתיעד יפה איסק באבל בסיפורי אודסה שלו, הוא פשע: אחת החסידויות המשחקת תפקיד מרכזי בספר היא חסידות הגנגסטרים של וורבובר, שהצורה שבה היא מצילה את עצמה מההחזרה היא הציר המרכזי של העלילה המניעה את הספר.

בפרקים האחרונים משתלבת עלילת הבלש עם עלילה קונספירטיבית מאד, עם מסר פוליטי חד מאד כלפי "הנשיא האמריקני האוונגליסטי", עם מזימה ניאו-ציונית פרועה אך סבירה. ברקע נמצאת תמיד היסטריה משיחית על סף התפרצות, וכפי שמסתבר – כפי שהספר שב ואומר – אלה זמנים משונים להיות בהם יהודי.