גיילורד פאקר

[זהירות - המאמר מכיל ספוילרים בכמויות שיוכלו להרעיל היפופוטם לכל ספרי הארי פוטר וקצת ל"שר הטבעות". אם החלטתם לקרוא, אל תייללו.]

זה היה, בסיכומו של דבר, קצת פחדני. שלשום, לפני קהל של אוהדים מרחבי ארצות הברית, הודתה ג'י.קיי.רולינג במה שרבים חשדו כבר מזמן: שאלבוס דמבלדור, המנהל הנערץ של בית הספר לקוסמים הוגוורטס היה גיי. לכמה שניות היתה דממה – ואחר כך היו מחיאות כפיים סוערות.

פחדני, כי רולינג מסיימת עכשיו את מסע המכירות של הספר האחרון בסדרת ספרי הארי פוטר. את הלימון הזה אי אפשר יהיה לסחוט יותר, לפחות עד הסרט הבא. עכשיו, כשאין מה לחשוש ממחאות ומהחרמות, כבר אפשר לגלות. מחיאות הכפיים הפתיעו את רולינג; אילו ידעה שזו תהיה התוצאה, אמרה, "הייתי מגלה את זה מזמן".

הפחד, ככל הנראה, לא היה במקומו. אספסוף קטן ונחוש החרים את ספרי הארי פוטר הרבה קודם, בתואנה שמדובר בספר המשחית את הנפש משום שהוא "מלמד כישוף". כמקובל בקרב הפונדמנטליסטים שהוציאו את הפאתווה הזו – בפטיסטים דרומיים שאיכשהו טרם אושפזו – הם לא טרחו לקרוא את הספר קודם.

כל הסיפור הזה מעיד על נביבות השיח הציבורי: מאז ההכרזה על מיניותו של דמבלדור, המו"ל האמריקני כבר הספיק להביע מבוכה, הבפטיסטים הודיעו שמדובר, מבחינתם, בעוד הוכחה שסדרת הארי פוטר היא "אנטי נוצרית" וארגוני זכויות הומוסקסואלים הביעו אושר. צריך לזכור, אחרי הכל, שמדובר בדמות דמיונית ושהמיניות שלה לא משחקת תפקיד כלשהו בעלילת הספרים בסדרה, לפחות לא זו המוצהרת. קצת מזכיר את המעמד המביך שבו ארגוני גאים רצו דמות הומוסקסואלית ב"מסע בין כוכבים", ומשנדחו - ביקשו שיהיה לפחות ניצב גאה.

לספרות הפנטזיה, שהיא בעיקרה ספרות המיועדת לנערים מתבגרים, יש בעיה עם מיניות. המקרה הידוע לשמצה ביותר הוא של שר הטבעות, שפרשת האהבה היחידה בו – בין אראגורן לארוון – מתרחשת בכלל בהערת שוליים, ושמערכת היחסים המשמעותית בו היא דווקא זו בין סם לפרודו.

אין זה מקרה שהאקט המיני הנועז ביותר ב"הארי פוטר" הוא נשיקה. ספרות הפנטזיה תמיד תיעלה את האנרגיה המינית אל הקסם. לקוסמים יש דברים טובים יותר, חשובים יותר, נעלים יותר, לעשות. שומעים את הטון השמרני הסולד? זה בדיוק הטון הרומנטי-גרמאני - אובססיבי לטוהר, מאמין שמיניות היא מלוכלכת ורווי סלידה פוריטנית מיחסי מין - שיצר בסוף המאה ה-19 את ז'אנר הפנטזיה. ז'אנר שבו נשים הן במובהק קדושות (עלמות-אגם ובתולות-מגדל למיניהן) או קדשות (מכשפות מפתות, שהמיניות שלהן היא קטלנית או מסרסת, מוטיב קבוע עוד מימי מדיאה ודלילה ועד קונדרי של ואגנר), ושכמעט תמיד סובב סביב חבורת גברים, שהמיניות ההומו-ארוטית בה מדוכאת.

עלילה עגולה יותר

אבל האם הפרט הזה, על מיניותו הבלתי ממומשת של דמבלדור, משנה במשהו את עלילת הסדרה? לא, אבל הוא מעבה אותה, הופך אותה לאמינה יותר. מיניות אין אצל רולינג, אבל מערכות יחסים יש גם יש. כמו כל סופר משמעותי, היא יצרה עולם שלם אבל לא הצליחה לדחוס את כולו לספר. הספר השלישי עד השישי מוקדשים במידה רבה לתולדות הוריו של הארי וידידיהם, ובמקרים רבים ניכר תסכולה של רולינג, על סיפור שהיא רוצה לספר ואין לו מקום בספר (הבעיה בולטת במיוחד בספר החמישי, שזקוק לעריכה רצינית).

יש, ודאי, עלילות צדדיות רבות שלא פותחו. בספר השביעי, רולינג עוסקת בעברו של דמבלדור, שיחד עם ידיד נפשו, גלרט גרינדלוולד הגרמני בעליל, חלם על הקמת דיקטטורה נאורה שתשלוט בבני אדם "רגילים". לאחר מכן, כשהבין את המשמעות המעשית של "מאגי אוּבּר אלס", התנתק דמבלדור מגרינדלוולד, אבל לא יצא נגדו למלחמה. רק לאחר שכבש גרינדלוולד את כל אירופה, ולאחר הפצרותיהם החוזרות ונשנות של קוסמי אנגליה, התנער דמבלדור והביס את ידידו לשעבר.

ברמה אחת, זו אלגוריה ברורה על מלחמת העולם השניה, ועל הפלירט של האליטה הבריטית עם הפאשיזם – סיפור אהבה שממנו ידעה להתנער, אם לא בזמן, לפחות לפני שהיה מאוחר מדי. ברמה אחרת, זה הסיפור שימיו כימי הומרוס על הגיבור הממאן לצאת לקרב בשל סיבה קטנונית, עד שמחיר הסירוב הופך לכבד מנשוא.

ברמה השלישית, הרמה הטראגית-גבוהה שרולינג הצליחה לשמור לאורך כל הספר השישי והשביעי ושהשלמתה נחשפה רק שלשום, זה סיפור על אדם שממאן לצאת לקרב משום שהאיש שהוא אמור להרוג היה אהבת חייו. ואחר כך, למען אחרים, הוא הולך והורג אותו – ומקדיש את שארית חייו לזולתו.

כל אדם, כתב כבר אוסקר וויילד, הורג את אשר יאהב. השאלה היא מה קורה אחר כך. במקרה של דמבלדור, הוא הופך למנהל פנימיה, שמסרב בעקשנות לקבל קידום. רבים, רבים ממנהלי הפנימיות האנגליות וממוריהן היו הומוסקסואלים חבויים. הארי פוטר, בפטיסטים אמריקנים לא יבינו זאת, הוא ספר אנגלי במהותו.