מהחושך אל העור

"על מנת להגות את המילה 'סבל' צריך להיות מחוצה לו... [...] חשבתי אז שעל פי לאקאן, אם אני יכולה לחשוב ולדבר כך על הסבל, כבר הייתי אמורה להיות מחוץ לו. לאקאן טיפש-מטופש, חשבתי. כל כך הרבה פעמים קראתי 'אימא', ואף אחד לא הגיע כדי לצמצם את המרחק שנפער וגדל והיה לבדידות עצומה שאי-אפשר לפוגג." ("מתחת לעור", עמ' 66).

כקוראים, אנחנו אוהבים להתקרב אל מה שלא נגיש לנו בחיינו אנו. דרך דפיו של ספר טוב, אנחנו יכולים להיות יום אחד בבומביי ובמישנהו בברצלונה. רגע אחד בתודעתו של רוצח סדרתי, ורגע שני בזו של כלב רחוב. הספרות הטובה היא גשר קוואנטי לכל מקום וכל זמן.

סופרים, מצידם, אוהבים לספר את ה"בלתי ניתן לסיפור", את הדבר שקשה כל כך ביום יום לתת לו קול וצורה. הם ציידים של שברירי רגע, המעבירים לנו תחושה שאולי לא נגישה לנו בשום זמן אחר. אי-אפשריותה של המלאכה הזו, היא מה שמקנה לה ניצחון כאשר היא מצליחה.

ב"מתחת לעור" של סיגל אבני, מספרת הכותבת על רותי, ציירת אשר עוברת התמוטטות עצבים ומאושפזת במוסד. אנו פוגשים אותה כשהיא משתחררת סוף סוף, לאחר שנים טיפול נפשי, ומוכרזת באופן זהיר כ"כשירה" להשתלבות בחברה. כל מה שנראה (אולי), טבעי ופשוט לקורא, הוא משימה רבת-קושי עבור רותי: ההתחככות עם החברה, ההינתקות ההכרחית מסימביוזה רבת שנים עם אימה.

הדיסוננס (המוכר לנו מביוגרפיות מפורסמות רבות, ומספרה של סילביה פלאת', "פעמון הזכוכית") בין האישה המוכשרת להפליא בתחום אחד שמעוררת את התפעלות סביבתה, לבין היותה חסרת אונים כתינוקת בת יומה - הוא זה שהופך את "מתחת לעור" למכמיר לב במיוחד. חוסר האונים של רותי נדבק גם אל הקורא, שגם הוא בתורו, חסר אונים מלהציל אותה מעצמה.

מלבד הסיפור של המסע הנפשי פנימה והחוצה מתוך עצמה, רוקמת אבני לגיבורתה גם רומן טיפולי למחצה עם גבר בשם נוח, שכשמו כן הוא. וכדי להסעיר מעט את הדוגית שגם כך מיטלטלת, עוד מוסיפה אבני משיכה לסבית שמסבכת את הסיפור בכמה רמות, ומעניקה לו גם אפיל של תסביך אלקטרה.

איכשהו, באופן פלאי, מצליחה אבני לשלב את כל היסודות הנפיצים הללו מבלי ליצור מישמש נטול צורה. ההמנעות הקפדנית שלה ממניפולציות על הקורא, ומדשדוש בפאתוס, הם אלו שמאפשרים לספוג את הספר הלא פשוט הזה, מבלי להרגיש מותשים ממנו.

מתחת לעור / סיגל אבני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 157 עמ' 78 ש"ח