רולינג גאונה

המוטו של הספר השביעי, האחרון בסדרת "הארי פוטר", Harry Potter and the Deathly Hallows, הוא "פעלת? תסבול!" - אולי השורה המוכרת ביותר של אייסכילוס (הקודר שבטרגיקונים היווניים), מתוך "נושאות הנסך"; אותו סיפור עתיק דמים על רצח משפחתי, נקמה, וטירוף. לכל פעולה יש תוצאה, לעיתים קרובות בלתי צפויה.

הספר השביעי הוא ההוכחה, אם מישהו עדיין נזקק לה, שג'.ק. רולינג היא גם כותבת גאונה, לא רק חלוצה בתחום השיווק. הכל כאן משתלב, אין פרט מששת הספרים שאינו צף ועולה. זה בהחלט לא הספר להתחיל בו את הסדרה; הנחת היסוד בספר זה, שלא טורח להסביר אירועי עבר, היא שאם אתה קורא את הספר, כנראה שקראת את השישה שקדמו לו.

בספר השישי, רולינגז ניערה את הנוסחה הישנה - לא עוד דארסליז, לא עוד קומדיה - היא שלחה אותנו ישר למלחמה. הספר ממשיך כמעט מאותה נקודה בדיוק בה הסתיים הספר הקודם: דמבלדור מת כשהוא משאיר להארי את המשימה למצוא את ההורקרוקסים של וולדמורט; סנייפ התגלה כבוגד וכמשרתו של זה שאין לנקוב בשמו – ובספר הזה, באמת לא רצוי לנקוב בשמו; ומשרד הקסמים התגלה במערומיו.

בפרקים הראשונים של הספר השביעי, משרד הקסמים נופל לידיו של וולדמורט, ונוצר כאן היפוך. עד כה, הארי יכול היה לסמוך על סיוע של לפחות חלק מהמבוגרים, אפילו של משרד הקסמים במקרה חירום. לא עוד. הדיילי פרופט הפך לעיתון תעמולה של וולדמורט; אוכלי המוות הם עכשיו המשטרה הרשמית; דולורס אומברידג' מגשימה את הפנטזיות הגזעניות שנותנות לה מטרה וקיום; כנופיות של שודדים קסומים משוטטות בדרכים ומחפשות קוסמים שעברו על חוקי הגזע ומנסים להתחמק.

אזהרה: ספוילרים לפניך

הארי ותומכיו הופכים, למעשה, ללוחמי חופש נמלטים, ויש אפילו תחנת רדיו מחתרתית. במובן מסוים, הספר הוא העתקה לעולם של הז'אנר האהוב של "מה היה קורה אילו הנאצים היו כובשים את בריטניה". על חלק הארי של הספר, שוררת המועקה העמוקה שבחייו של המבוקש: מנוסה, בריחה, המתנה, המתנה, המתנה. והמועקה הזו משפיעה גם על הדמויות. רון נשבר מהר יחסית.

אלא שעל המועקה הזו מצליחה רולינג לפצות היטב בשינויים מהירים מאד בעלילה. מעט מהדברים שהאמנו בהם, בסוף הספר השביעי נותרים על כנם. האם דמבלדור מת? אם לא, מי המסייע המסתורי של הארי? איך, לעזאזל, הופיעו אוכלי מוות סתם כך ברחוב, בלי שום פעולה קסומה שחושפת את מיקומם של הארי, הרמיונה ורון? מה סודו האפל של דמבלדור, עליו התחרט כל חייו?

זה הקרב האחרון עם וולדמורט, ובקרב הזה יש הרוגים ופצועים. הדג'וויג הינשופה מתה כמעט מיד; מיד לאחריה, בעמודים הראשונים של הספר, נהרג האורור הזקן וקצר הרוח מודי; וזו רק ההתחלה. בלילה קודר, הארי חופר בידיו את קברו של דובי האלף, שנרצח על ידי בליאטריקס; כשהכל יגמר, אחד מתאומי וויזלי לא יחזור הביתה; תאום אחר יאבד אוזן; סיפור אהבתם של טונקס ולופין יסתיים באסון.

ובלילה האחרון, כשהכל נראה אבוד, אחרי שהוגוורטס תבוא במצור של אוכלי המוות, אחרי הווידוי האחרון של סנייפ, הארי ילך - מוקף ביקיריו המתים - אל מה שנראה כמותו הבטוח בידי וולדמורט. אלא שנשאר עוד מעגל אחד שיש לסגור, ואם יש משהו שרולינג יודעת לעשות, הרי זה לסגור מעגלים ולפתוח חדשים במקומם.

הספר השביעי מאפשר קריאה מרתקת לאחור של הסדרה כולה. הדמות המורכבת ביותר היא זו של סוורוס סנייפ, הכמעט יחיד שחומק מהגדרה ברורה של טוב או רע. אבל להוציא קריקטורות של פסיכוטפטים, כמו בלאטריקס או אומברידג', אפילו לדמויות המרושעות במובהק יש מימד נוסף; אפילו לדמבלדור יש צד אפל, שבמובנים רבים שולט בו.

רולינג הפכה בהדרגה את מה שהתחיל כסיפור פנימייה חביב עם טוויסט קסום לטרגדיה מוסרית, כשכל ספר אפל מקודמו. סדרת "הארי פוטר" חורגת מספרי הפנטזיה הרגילים (ובכלל זה, העולם המורכב אך העקר מרגש של טולקין) משום שהיא משלבת בצורה כמעט מושלמת בין מרכיבי העלילה, תיאור העולם (רבים מסופרי הפנטזיה והמד"ב סבורים שיצאו ידי חובתם בתיאור עולם שונה ומגניב), והתפתחותן הרגשית של הדמויות. במובנים רבים, "הארי פוטר" הוא אח רוחני ל"באפי ציידת הערפדים".

הכתיבה של רולינג קולחת, התהפוכות בעלילה מרעננות, המתח לא מרפה, הסיום מסמר שיער. עד כאן היתרונות. אבל לספר יש חסרון אחד עיקרי וברור: כשאתה מסיים אותו, ומבין שלא יהיו עוד ספרים בסדרה, נוחתת עליך מועקה כבדה.