עת אסון

"איזו כת מזרחית השתלטה על הדירה שלנו והחלה עושה בה כרצונה. לא עוזרות כל טענותי, הם בשלהם: גוררים רהיטים, מזיזים חפצים, את חדר-העבודה שלי הפכו למשרד, אין לדעת למה הם חותרים. בנוסף לכל הם אילמים, אי-אפשר להחליף אתם מילה. תחת זאת הם עושים לעברי תנועות מאיימות, מונעים ממני את הגישה לטלפון, פניהם משולהבים, עיניהם אדומות וכמו יוצאות מחוריהן. אם חלום הוא זה, לא אני הוא החולם אותו." (מתוך: קשת החדשה, אנטנות וחיישנים / ישראל פנקס. עמ' 12).

כתב עת ספרותי מעביר את רוח הזמן והמקום בו הוא יוצא לאור. יתרונו על פני רומן או קובץ סיפורים יחידני המתפרסם, הוא שהוא מספק נגיעה מזוויות ראייה שונות ובו זמניות – זוגות עיניים רבים המתבוננים אל אותו אובייקט. האובייקט הוא אנחנו, הוא העולם. כמו מציאת נקודת מרכז נעלמת באמצעות הצלבת קואורדינטות, כך אפשר לנסות ולזקק את נושא העניין מתוך התייחסויותיהם השונות של הכותבים בכתב עת, ולבדוק: מהו אותו דבר המעסיק אותם ואותנו?

בחוברת הקיץ של "קשת", גיליון מספר 20 בהוצאה החדשה, ישנה תודעה אסונית המרחפת מעל לרוב קטעי הפרוזה והשיר. גם חלק מן המסות עוסקות במישרין או בעקיפין באותו אסון. האסון התרחש בעבר, קורה בהווה, או מאיים להגיע; הוא מפעפע אל היומיום, מכתים אותו, מעצב אותו. לעיתים היומיומי הוא האסוני כמו בסיפורה היפה של אפרת שטיגליץ "סתיו 1990" שבו החבר הנוכחי הוא גם הבעל לשעבר בפרספקטיבה המסופרת - כרוניקה של מוות ידוע מראש של יחסים. אחר, שהיה "רק חבר שלי", חוזר לביקור מולדת, ועם חזרתו, מתנדף כל הקסם שהיה אצור בו וכבר נראה "מכוער, חולה וזקן".

בסיפורו המוצלח של עמוס עוז, "חופרים", יושבי הבית (האלמנה רחל פרנקו, אביה הקשיש – חבר הכנסת לשעבר פסח קדם, וסטודנט ערבי שפרש מלימודיו כדי לכתוב ספר "עליכם ועלינו. השוואה")מרגישים ושומעים, כל אחד בזמנו, כיצד חופרים מתחת לרצפת הבית בלילות. האיום מגיע מתחת לנראה, מתחת לממשי – האם אלו המתים? האדמה שפקעה סבלנותה? שורשי הבית שמאס ביושביו?

גם איום במכת ארבה מודרנית יש ב"קשת", בסיפורו של דרור כהן "ארבה בתל אביב". המקום הראשון אליו יגיע הארבה, לפי חישוביו של הגיבור, חברתו לדרך, והפרופסור שחזה את האסון האקולוגי, הוא לא אחר מאשר כיכר רבין בתל אביב. סמל לאסון פנימי, אינהרנטי, כזה שהמטנו על ראשינו. מובן מאליו שאיש אינו מתייחס לאזהרותיהם של שלושת הגיבורים, והאסון ממשיך בדרכו השלווה אל אותה כיכר, אל מרכז ישראל.

אפילו צילומיו היפהפיים של יובל יאירי (מתוך סדרת עבודותיו "ארמונות הזכרון") המעטרים את דפי הגיליון, שדוק של עצבות וחשבון נפש צובע אותם, משקפים את אותה תחושת מחנק - געגוע לעבר שלא יחזור, נוסטלגיה שלא נגועה בקיטש.

אם נזקקנו שוב להוכחה באשר לרלבנטיות ולחשיבותם של כתבי העת, הרי שגיליון הקיץ של "קשת החדשה", מאשרר פעם נוספת: ספרות והגות אינן לוקסוס, אינן מוצר לוואי. הן תשקיף חשוב מאין כמותו עלינו, על בחירותינו, על חיינו.

קשת החדשה, קיץ 2007, בעריכת אהרן אמיר, בהוצאת עמותה עברית לתקשורת, 185 עמ' 70 ש"ח