על הבנאליה

"אף פעם לא הבנתי את האנשים שמסתובבים ערומים במלתחות. לדעתי הם קצת סוטים. אני כשאני מתקלח – לא חשוב איפה, בכלא, בהוסטל, בים – אני תמיד מתנגב במקלחון, לובש תחתונים ורק אז יוצא החוצה ללבוש את המכנסיים והחולצה. ואני נראה הרבה יותר טוב מהערום הזה." ("חיים שבורים", עמ' 91)

ההבדל בין האמנות לחיים, בין השאר, הוא שהאמנות היא מעט נשגבת יותר מן החיים - הסבל, האהבה, היופי, האובדן - כל אלו עוצמתיים יותר, מזוקקים יותר, וכך הופכים את עצמם לאוניברסליים באופן בו הם נוגעים ביותר מן היחיד.

האמנות והספרות בכללה, משתמשת בחומרים שהחיים מייצרים, אך מעבירה אותם התמרה לכדי היותם גדולים יותר מסך תצורתם המקורית - וזהו בדיוק אותו הדבר שמפקיע את האמנותי מן היומיומי, התיעודי או הבנאלי. באין תהליך שכזה, משול הדבר לציטוט לשיחה בבית קפה: העניין שנוצר הוא מציצני, אך הופך למשעמם תוך זמן קצר.

על גב ספרה החדש של רינה פרנק מיטרני, מציינת הסופרת את הדברים הבאים: " 'בתוך עמי אנוכי יושבת' נאמר במקרא, ואני שאלתי את עצמי, האמנם? האם אני מכירה את עמי שאני יושבת בתוכו? החלטתי שלא, והלכתי לעבוד בקיוסק, בשכונה של אנשים שנולדו עם כפית חלודה בפיהם. ליקטתי שני גברים, אישה ונער, המופיעים בספר בשמותיהם האמיתיים וכמו בסרט דוקו-דרמה ליוויתי את חייהם של גיבורי. [...] "השתמשתי" בסיפור חייהם כחומר גלם ועיצבתי אותו מחדש כראות דמיוני".

אלא שמתוך קריאה ב"חיים שבירים", נראה שכל כך נמשכה הסופרת לאותה "דוקו-דרמה", ששכחה לכתוב רומן העומד במבחנה של הספרות. היומיומי, השרירותי והבנאלי תופסים מקום רב מדי, מתישים את מעשה הקריאה, ולא מועילים לעלילה. הדמות היחידה אשר עוברת איזשהו סוג של תהליך והתפתחות, היא דמותו של האסיר לשעבר, הנרקומן המשתקם. שאר הדמויות צפות בתוך עלילה שאינה מתפתחת, עם יותר מדי רטרוספקטיבה של עברם, ופחות מדי הווה פעיל.

"חיים שבירים" הוא רומן דיבורי, כזה שמתגאה במילוליות הפשוטה והעכשווית שלו, אך נשאר ברובד שיח הרחוב, גם בסגנונו וגם בתוכנו. קשה היה לי למצוא עניין מיוחד בגורלן של הדמויות, בתפיסות שלהן את החיים, או באירועי החיים שלהם. עם זאת שספרות בגובה העיניים היא קומוניקטיבית וקריאה, במקרה זה, היא אינה מייצרת עניין או דרמה.

חיים שבירים / רינה פרנק מיטרני, הוצאת ידיעות אחרונות 2007, 230 עמ', 96 ש"ח