ככה זה כשזה שתיים

"מעולם לא הבטתי לתוך עיניה של אחותי. מעולם לא התרחצתי לבדי. מעולם לא עמדתי בלילה על הדשא ונשאתי את זרועותי אל הירח המתעתע. מעולם לא השתמשתי בשירותים במטוס. מעולם לא חבשתי כובע. מעולם לא נשקו לי נשיקת אוהבים. מעולם לא נהגתי במכונית. וגם לא ישנתי לילה שלם. מעולם לא שוחחתי שיחה אישית. וגם לא יצאתי לטייל ברגל לבדי. מעולם לא טיפסתי על עץ. וגם לא נעלמתי בהמון. דברים כה רבים לא עשיתי מעולם, אבל כמה הייתי אהובה. ולו היו דברים כאלה בגדר האפשר, הייתי חיה אלף פעמים את חיי כדי לזכות באהבה עצומה כל כך." ("הבּנות", עמ' 7)

רוז דרלן היא תאומה סיאמית, מסוג קראניופגוס. משמעות הדבר היא שהיא מחוברת מעל לאזנה לראשה של אחותה רובי. רוז ורובי הן תאומות הקראניפגוס המבוגרות ביותר בהיסטוריה הרפואית. הן כבר בנות עשרים ותשע, ואף אחד לא ציפה שהן ישרדו עד גיל מבוגר כל כך.

בהשפעת תודעת המוות הקרוב, מחליטה רוז להעלות על הכתב את סיפורה. האבסורדום שבכתיבת "סיפורה", והרצון לקרוא לו "אוטוביוגרפיה של תאומה סיאמית", אינו נובע מתחושת מרירות על גורלה, או שנאה אינהרנטית לאחותה (היפה, החיננית והחייכנית מבין שתיהן, כפי שהיא מתארת), אלא מתוך ההתעקשות של כל אחת מהן במהלך שנות חייהן לשמור על אוטונומיה, לא להיתפס כחיית קרקס משונה בעלת שני ראשים, או כילדה אחת. למזלן הגדול של האחיות, הן אומצו על ידי הזוג דרלן, שגידלו אותן ללא נאיביות, אבל הקנו להן תחושת עצמאות וגאווה בעצמיותן.

במהלכו של הרומן, תורמת גם רובי, התאומה השנייה, את קולה לסיפור. היא מעלה על הכתב את "הצד שלה" בסיפור - משלימה מבלי דעת פרטים שאחותה החסירה, מעמיקה את הפרספקטיבה המשותפת והמנותקת של תאומות סיאמיות שחולקות את חייהן הפיזיים זו עם זו. רובי, התמימה והפשוטה מבין השתיים, מטרימה פרטים, מסגירה סודות, ומשמשת קול מודע ושקול פחות, אך חיוני ומעניין בה במידה.

לורי לאנסנס מצליחה בכשרון רגשי רב לחדור תחת עורן של האחיות רוז ורובי לבית דרלן. גם העיסוק באספקטים הגופניים הזרים והכפויים שיש בין תאומים סיאמיים, מעולם לא גולש לכתיבה פורנוגרפית המתענגת על הביזארי ומתפלשת בתחושת דחייה. לאנסנס כותבת את דמויותיה, על סיפור חייהן הסבוך רגשית ופיזית, כדמויות זקופות, החיות מתוך השלמה, אך לא כניעה. גם בתוך הסיטואציה הלא פשוטה, דמויותיה אינן מאבדות את ההומור והמודעות העצמית. לאנסנס לא מתפתה להפוך אותן לגיבורות מלאות פאתוס, לקדושות או לעל-אנושיות, ולא מכפיפה את סיפורן של האחיות לצרכי סיפור מוסר או הלקאה חברתית, ומתמקדת באנושי, היומיומי - על יופיו והבנאליות שלו.

"הבנות", מספק חווית קריאה מרתקת ויוצאת דופן, שאינה מתפתה למציצנות ולמבט המשטיח את המציאות לצרכי ה"נורמליים" הקוראים בה. הוא מוצא את היופי, המורכבות ותודעת בני החלוף בתופעה רפואית מרוחקת, נדירה ומאיימת בזרותה, ומצליח להביא אותו עד לפתחו של הקורא.

הבנות / לורי לאנסנס, מודן 2007, תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק, 335 עמ', 78 ש"ח