פיספסת

"תמיד היה ברור לי שאם לא מוזיקה, הייתי מגשים חלום ילדות אחר – הייתי שודד בנקים. יש משהו בחיים האלה שתמיד הקפיץ לי את האדרנלין ואת הדמיון. אם להסתכל על זה אובייקטיבית, בינינו, המקצוע בהחלט מניב לא מעט יתרונות: זה עסק מכניס עם שעות גמישות יחסית, סיפוק ואפילו, במקרה הרע, קצת פרסום" ("עור התוף של קרדיף", עמ' 33).

כשהייתי בת 10, דני סנדרסון היה האיש הכי מצחיק בעולם. הנונסנס המרענן, ההומור הבריא והנקי שלו, שלא מגיע על חשבון אף אחד ותמיד חף ממרירות, היו הדבר הכי נעים בסביבה. המילים של סנדרסון מצליחות להעלות חיוך, בזכות הבהירות שבה הוא תופס ומעביר אבסורד: "אם אתה מבשל ספגטי, והמים לא רותחים, מה דעתך להדליק ת'אש כי זה מה שכולם עושים". גם עקיצות הפואנטה שלו אינן צורבות באמת, ותמיד מקסימות, כמו בסופו של השיר "אצל הדודה והדוד", שבו מתברר שהדובר שעשה מסיבת ענק בביתם של הדודה והדוד, שמח על כך שאלו אינם הדודה והדוד שלו.

בין פזמונאי נפלא לסופר נפלא ישנו מרחק לא קצר לעבור. כפזמונאי, סנדרסון משתמש היטב בשפה המדוברת ובסלנג. דמיון וזהות צלילית בין מילים שונות, הופכים בידיו לחומרים גמישים לעצב מהם משחקי לשון נופל על לשון ושנינויות מבריקות. יכולתו ללכוד סיטואציות זעירות מהחיים – מרגשות, מביכות, מצחיקות ומטופשות, ולארגן אותה במסגרת של שורה או שתיים קולעות, הביאו לשירים הכי מדוייקים ושנונים של המוסיקה הישראלית.

עם זאת, סופר, כמו משורר, שומה עליו לסכן דבר מה. משהו שדמו נמצא בו, משהו שבלעדיו יחדל עולמו מלהתקיים כפי שהוא מכיר אותו. אם נדמה לרגע, שבזאת ביטלתי כל ספרות סאטירית או את השימוש בהומור – הרי שההיפך הוא הנכון: אין כמו הומור כדי להצביע על אבסורדים, לפוצץ בועות של חשיבות עצמית, של דיעות קדומות או של נוסטלגיה עבשה.

ספר סיפוריו של דני סנדרסון, "עור התוף של קרדיף", נשאר בגדר טורים הומוריסטיים עיתונאיים, הרחבה מילולית של השירים שלו. אין בזאת כל רע, הם מעלי חיוך, הם חביבים ומתוקים. אך ההימנעות המכוונת מלעסוק בכל מה שמשקלו כבד ממשקל נוצה, מביא לזאת שהשפעתם נמוגה כמו בועות סבון חולפות מן הרגע שנקראו. הם אינם מצליחים לעמוד בזכות עצמם כסיפורים, ללא ההסטוריה הישראלית המשותפת בינינו לבין סנדרסון.

עור התוף של קרדיף / דני סנדרסון, הוצאת זמורה ביתן 2007, 139 עמ', 74 ש"ח