בנות הדרקון
פתיחת הספר מאת מרית בן ישראל על דרקון שכולא ארבע ילדות קטנות וקסומות
אוֹעָה
הילדה השתופפה לצד השיח. היא חיבקה את הילקוט שלה ועצרה את נשימתה. הסוודר הירוק שלבשה התמזג עם צבע העלים. האשה עמדה על השביל, מפשפשת בתיקה. נעליה השחוקות היו אפורות-כהות כמו העבים שהתקבצו בשמיים. כשהשחר עלה העננים היו בהירים כאילו רופרפו בעיפרון אבל מישהו לחץ על העיפרון יותר ויותר חזק, ועכשיו היה להם ברק מאיים של עופרת.
הילדה הציצה בם בחשש. היתה לה הרגשה שהם מוסיפים להשחיר. מן הגרביונים השקופים של האשה בלט קשקוש כחול של ורידים. סופסוף מצאה את צרור המפתחות ונבלעה בכניסה החשוכה.
הילדה נשמה לרווחה. ההקלה היתה זמנית בלבד. גם הפעם לא התגלתה, אבל כמה זמן תוכל להמשיך כך, בלי מעיל ובלי אוכל וכמעט בלי שינה? עד כה היה לה מזל.
איש לא הבחין בהיעדרה. בחדשות לא אמרו "והרי הודעה: המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושים אחרי נועה לביא, בת עשר ורבע שיצאה לפני ארבעה ימים מבית סבהּ בתל-אביב. והנה תיאורה: מבנה גופה רזה, עיניה חומות, שערה חום מתולתל, אסוף לקוּקוּ קצר. לבשה מכנסיים חומים, סוודר ירוק ומעיל אדום מרופד בפרווה סינטטית..." הם לא ידעו שהמעיל אבד. הם לא ידעו שום דבר.
בימים הראשונים היא אפילו הלכה לבית-ספר. היא קצת חששה בהתחלה מהחושים הבלשיים של המורה ניצה... ("יש לי אינסטינקטים מצוינים," היתה מתפארת, "ובמשך השנים שיכללתי אותם. אם הייתי אינדיאנית היו קוראים לי עין-הנץ! תמיד רציתי להיות שוטרת. נהייתי מורה בגלל השעות הנוחות, אבל לא הזנחתי את הכישרון שלי. שילבתי אותו בפעילות החינוכית. וילדים הם, כידוע, הפושעים הכי גדולים. הם מחכים לרגע של חולשה. אבל אני עשויה מברזל. אני יכולה ללמד את המשטרה. שיבואו אלי הבלשים-שְׁמָלָשים, אני אעשה להם בית-ספר.")
זה היום הרביעי של נועה ברחוב, והראשון להיעדרותה מבית-הספר. הכל בגלל אביבית בר-לב שישבה לידה בכיתה. מעולם לא היו חברות, אבל אתמול חלה הרעה במצב. אביבית נצמדה בהפגנתיות לקצה הרחוק של השולחן, וכל היום התעסקה במחק הריחני שלה והחזיקה אותו ליד האף. נועה הבינה את הרמז. היא התחילה להסריח. לא היו לה בגדים להחלפה, וגם לא יהיו לה בזמן הקרוב. למחרת לא חזרה לבית-הספר. היא פחדה להיחשף. ובכל-זאת – לא טוב שהיא מפסידה את המבחן הגדול בחשבון. המורה ניצה הזהירה מראש: "מי שלא יגיע יצטרך לתת דין וחשבון. ברור?" שאלה, מסיעה את עיניה הקטנות מילד לילד.
נועה הרגישה לכודה. זה לא היה הדבר היחיד שיצא מכלל שליטה: אתמול אחר-הצהריים נגמר לה הכסף. היא היתה רעבה כמו מוכרת הגפרורים הקטנה. הבטן שלה השמיעה קולות מוזרים. היו לה הזיות על עופות צלויים. וכאילו לא די בכך התקדרו השמיים. איפה תמצא עכשיו מחסה מן הגשם? אולי הגיע הזמן לספר למישהו. אבל למי? ומה יקרה אחר-כך? מרגע שהמבוגרים יגלו לא תהיה דרך חזרה.
בדל סיגריה בוער קיפץ על השביל השבור. זוג רגליים חזקות בנעליים אופנתיות השיגו את הבדל. הימנית רמסה אותו בתנועות חדות ומיהרה להדביק את חברתה. שתיהן כאחת נעלמו בכניסה לבניין. נועה שיחררה את הנשימה הכלואה. עוד סכנה חלפה. איך הסתבכה ככה, היא שאלה את עצמה. כדי להשיב על זה נצטרך להתחיל מהתחלה.
נועה לביא נולדה בשנת ...198 בבית-חולים בתל-אביב. לא היה לה אבא. ככה אמא שלה אמרה. נועה חשדה שזה רק חלק מהאמת, אבל לא היתה לה דרך לגלות את השאר. בשנים הראשונות הן היו תמיד ביחד. אמא שלה לקחה אותה לכל מקום – לפגישות פרטיות ולחוגי תיאטרון ותולדות הקולנוע בשעות הערב המאוחרות.
לא בגלל ש"לא היה לה סידור" (כפי שהסבירה למי שתהה). זה עניין של בחירה. לא מוכרחים להתמסד. היא עדיין צעירה. היא מגדלת לעצמה חבֵרה קטנה. אלא שנועה שיבּשה את התוכניות. תרגילי משחק יִגעו אותה. היא לא הבינה את המלים הארוכות של המרצים ולא הצליחה לעקוב אחרי המשפטים המפותלים. מתישהו היתה נרדמת בפינה ואמא שלה היתה צריכה לקחת מונית ולשאת אותה הביתה במדרגות. ויום אחד היא נהייתה כבדה מדי בשביל הסידור הזה. ככה אמא שלה אמרה. נועה חשדה שזה רק חלק מהאמת, אבל לא היתה לה דרך לגלות את כל השאר.
וכך או אחרת היא הפכה ל"ילדת מפתח". המעבר לא היה חלק. היא פחדה להישאר לבד בלילה. וכמה שהסבירו לה שאין מה לפחד כי אין חושך בעיר, לא חושך אמיתי, שחור. תמיד יש אור מפנס רחוב, ממכונית חולפת, מחדר-המדרגות של השכנים... נועה סירבה להבין. היא היתה מדליקה את כל האורות, ואמא שלה היתה צריכה לעבוד כפליים כדי לשלם את חשבון החשמל.
ויום אחד היא נסעה לאמריקה והשאירה את נועה מאחור. לא בגלל החשמל. היא אמרה שהיא חייבת את זה לעצמה, לנסות לפחות, לעשות קריירה במשחק. אמריקה זה לא ישראל, ככה היא אמרה. זאת ארץ של מקצוענים. היא צריכה להיות קלת תנועה, מוכנה לכל קריאה. ובלילה, כשהטלפון צלצל, היא הרחיבה את זה קצת ואמרה שֶׁמה היא צריכה ילדה שתלשין על הגיל שלה, היא עדיין צעירה, כל עתידה לפניה.
נועה עברה לגור עם סבא שלה במרכז תל-אביב. הוא גר בקומה השלישית של בניין מתקלף. חלון חדר-השינה שלו השקיף אל גג רעפים של וילה מתפוררת. גרוטאות ובגדים ישנים היו מוטלים בחצר מתחת למעטה נצחי של עלים יבשים. בין הבתים הִפרידה גדר-לבֵנים ולרגליה (בצד של הווילה) צמח עץ אגס.
גננים מוסמכים אומרים לי שזה לא יכול להיות. עצי אגס זקוקים לאקלים קר יותר ויבש. ועל זאת אני יכולה להגיד רק: עובדה. למציאות יש כל-מיני הפתעות בשרוולהּ, ואחת מהן צומחת עד היום בחצר מוזנחת בתל-אביב. איש לא נטע את העץ הזה. הוא נבט מעצמו, מחרצן תועה, וגם אחרי שגדל לא טיפלו בו. איש לא דילל את הפרחים, ויום אחד, כשהפכו לפירות, העץ לא עמד בעומס. הוא נבקע לשניים. חלק מן הגזע המשיך לצמוח זקוף וחלק התמוטט אל הגדר. הענפים הציצו לחצר של סבא כמו שכן סקרני. בדרך נס העץ נשאר בחיים. על אף הקרע הגדול שנפער בתוך הגזע, המשיכו שני החלקים להשיר עלים ולתת פירות צהובים.
מן הרחוב נראתה הווילה נטושה. החלונות היו סתומים בבלוקים ומסומרים בקרשים, אבל מאחור היתה כניסה נוספת לחדר לא גדול שבו התגוררו אשה וילדה. ימים אחדים אחרי שנועה עברה לגור עם סבהּ, היא ירדה לחצר הבניין וראתה את הילדה רוכבת על גדר-הלבנים. הילדה היתה בערך בגילה של נועה, אולי קצת יותר מבוגרת. כפות רגליה הגדולות היו יחפות. שמלתה היתה מופשלת על ירכיה והיא היתה שקועה כל-כולה בזלילת אגסים. נועה התרחקה על קצות האצבעות לפני שהילדה תבחין בה. אחרי זמן קצר סבא ירד לחצר.
"נועה?" קרא בשקט כדי לא להפריע לשכנים.
והילדה חזרה אחריו כמו הד: "אוֹעָה? אוֹעָה?"
סבא אמר שזאת ילדה מסכנה, והתכוון למפגרת ומוזנחת וקצת משוגעת. הוא דחק בנועה לעלות לפני שהחביתה תתקרר. מאותו יום בכל אופן, הילדה ידעה את שמה. בכל פעם שראתה את נועה היתה צועקת "אוֹעָה..." בקולה העבה וצוחקת בהנאה.
לנועה לא היו חברות. תמיד היתה בודדה. כשבאה לגור עם סבא שלה בתל-אביב היא סיפרה לילדות בכיתה שהיא גרה אצלו רק בינתיים, כי אבא שלה מת במלחמה ואמא שלה נסעה להיות שחקנית מפורסמת בניו-יורק ובקרוב היא תשלח לה כרטיס-טיסה. כל פרט בסיפור היה מחושב: היתמות תפתח את לִבּן של הילדות, ניו-יורק והאם היפה יוסיפו לה נקודות של קנאה, והטיסה תאפוף אותה בזוהר עצוב של פרידה. זה לא הצליח משום-מה.
הן קראו לה שוויצרית ושקרנית והתרחקו מחברתהּ. רק הילדה המפגרת דבקה בה. נועה שנאה אותה בגלל זה (וגם קצת ריחמה עליה כי ככה היא נולדה). היא לא רצתה שום קשר עם הילדה. אפילו את שמה לא ידעה. ואם במקרה חשבה עליה – מה שלא קרה יותר מדי – היתה קוראת לה אוֹעָה בלבה.
"בנות הדרקון" מאת מרית בן-ישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד