חנות המשי

חנות המשי הרמוניה הוא שמו של הבניין שקנה אבי ב-1942 ככיסוי לעסקיו הלא חוקיים. מבחינה חיצונית אין בבניין שום דבר הראוי לציון. הוא נבנה בתחילת שנות השלושים על-ידי קוּלים סינים נודדים (מהסוג שגם אבותי נמנו עליו כנראה), וזהו המבנה הגדול ביותר ברחוב היחיד שחוצה את העיר. מאחורי חזיתו המסוידת הפשוטה מסתתר חדר גדול, חשוך כמערה, שהכיל במקור מכונות קלות וכמה פועלי דחק אלמוניים.

קירות החדר עדיין מכוסים בארוניות הטיק שהתקין אבי כאשר קנה את החנות. הן נועדו לאחסון גלילי בד ולהצגתם, אבל למיטב זיכרוני מעולם לא שימשו למטרה זאת, ובמקום זאת מולאו בחבילות לבני נשים מאנגליה שאבי גנב בסיוע אנשי קשר מהרציפים. שנים רבות לאחר מכן, כאשר היה כבר אדם מפורסם מאוד ועשיר מאוד – פטרון העמק כולו – הוא אחסן בארוניות את אוסף כלי הנשק העתיקים שלו.

הפריט המובחר ביותר בתצוגה היה פגיון קריס גדול, שלהבו הגלי הייחודי העיד על מקורו: אבי טען שהפגיון היה שייך להאנג ג'באט, הלוחם האגדי אשר, כידוע לכולנו, נלחם במתיישבים הפורטוגזים במאה השש-עשרה. בכל פעם שסיפר אבא את הסיפור למבקרים, לבש קולו שהיה בדרך כלל חדגוני רצינות צרודה, תאטראלית כמעט, כדי להדגיש את הדמיון בינו לבין ג'באט – שני אנשים גדולים הנלחמים במדכאים זרים. היו לו גם סכיני קוקרי של בני הגורקה, עם להבים מעוקלים לשיסוף מהיר של המעיים, חרבות סמוראים יפניות ופגיונות מרג'סטן שניצביהם משובצים באבני חן, אשר עוררו התפעלות בקרב כל אורחיו.

במשך ארבעים שנה כמעט הייתה חנות המשי הרמוניה המוסד הידוע ביותר לשמצה בארץ, אבל עכשיו היא ריקה ודוממת ומאובקת. המוות מוחה באופן מוחלט וסופי כל סימן, כל זכר לחיים שהיו קיימים פעם. זה מה שאבא נהג לומר לי לפעמים. אני חושב שזה הדבר הנכון היחיד שאמר מעולם.

ביתנו הופרד מהחנות בחצר קטנה מכוסה טחב, שמעולם לא היה בה די אור שמש. עם הזמן, כאשר זרם המבקרים אצל אבי גבר, דבק השם חנות המשי הרמוניה גם בבית, חלקית לשם הנוחות – המבקרים היחידים בבית הגיעו לצורכי עסקים – וחלקית מכיוון שעסקיו המגוונים של אבי התרחבו וכללו עיסוקים מסוימים של שעות הפנאי. לכן היה נוח יותר למבקרים לומר, "אני צריך לטפל במשהו בחנות המשי הרמוניה", או אפילו, "אני יוצא לבקר בחנות המשי הרמוניה".

ביתנו לא היה פתוח לכל מבקר. הכניסה אליו הוגבלה למוזמנים בלבד, ורק נבחרים מעטים עברו בדלתותיו. כדי לזכות בהזמנה היה עליך להיות אדם דומה לאבי – או במילים אחרות, שקרן, רמאי, בוגד ורודף שמלות. מהרמה הגבוהה ביותר.

מחלון חדרי שבקומה העליונה ראיתי את כל המתרחש. אף-על-פי שאבא לא סיפר לי דבר, ידעתי פחות או יותר מה הוא מתכנן ועם מי הוא נמצא. לא היה קשה לגלות זאת. רוב הזמן הוא הבריח אופיום והרואין וקוניאק הנסי אקס-או ומכר אותם בשוק השחור בקואלה לומפור, במחיר גבוה פי כמה מזה ששילם בגבול לחיילים התאילנדיים ששיחד גם בסיגריות אמריקאיות ובאבני חן מאיכות ירודה. פעם ביקר בביתנו גנרל תאילנדי.

הוא לבש חולצה אפורה זולה והיו לו שיניים מזהב טהור. הוא לא נראה כמו חייל, אבל היו לו מרצדס בנץ ואישה במושב האחורי. היא הייתה בעלת עור בהיר, כמעט לבן, כצבעם של מרבצי המלח בחוף. היא עישנה סיגריית קרטק ובשערה הייתה נעוצה כריזנטמה לבנה.
אבא אמר לי לעלות למעלה. הוא אמר: "ידידי הגנרל הגיע".

הם הסתגרו בחדר הכספת של אבא, ואף-על-פי שהרמתי את שולי הלינוליאום והצמדתי את אוזני לקרשי הרצפה, לא הצלחתי לשמוע דבר מלבד צלצול כוסות וקול רעם נמוך ומעומעם, אשר ידעתי לזהות כיהלומים גולמיים הנערמים על השולחן המרופד בבד ירוק.

נופפתי אל האישה במכונית. היא הייתה צעירה ויפה, וכאשר חייכה ראיתי ששיניה קטנות וחומות. היא המשיכה לחייך לעברי גם כאשר מיהרה המכונית אל הרחוב הראשי בענן אבק, מפזרת בצפירות את רוכבי האופניים. בימים ההם היו מכוניות יקרות ונשים עירוניות מחזה נדיר באזור שלנו, ואם נראו בו, היה זה רק בסביבת ביתנו. איש מהמבקרים לא הבחין בי מעולם, מלבד אותה אישה בעלת העור הבהיר והשיניים הרקובות.

סיפרתי לאבא על האישה וכיצד חייכה אלי. תגובתו הייתה צפויה. הוא הושיט לאט את ידו אל אוזני וסובב אותה בחוזקה עד שנעצר הדם. הוא אמר: "אל תספר סיפורים", וסטר לי פעמיים.
למען האמת, הייתי רגיל לעונשים כאלה.

כבר בגיל צעיר הייתי מודע למעשיו של אבי. לא הייתי גאה בהם, אבל לא היה אכפת לי. כיום הייתי נותן הכול כדי להיות בנו של סתם שקרן ורמאי, מפני שכפי שאמרתי, הוא היה יותר מכך. מכל הדברים הרעים שעשה בחייו, הגרוע ביותר התרחש זמן רב לפני המכוניות הגדולות, הנשים היפות וחנות המשי הרמוניה.

כעת בָּשַל הזמן לספר את סיפורו. סוף-סוף עשיתי שימוש בהשכלתי שמומנה ברווחי הפשעים שלו, וקראתי כל מאמר בכל ספר, עיתון ומגזין אשר הזכיר את אבי, כדי להבין את הסיפור האמיתי. במשך שנים לא ספורות מחיי חסרי הערך הקדשתי את זמני למשימה זאת, וחיטטתי בספריות ואפילו במשרדים ממשלתיים. חריצותי הייתה מפתיעה. אני מודה שמעולם לא הייתי מלומד, אך ההתרחשויות האחרונות מעידות על כך שאני מסוגל למחקר רציונלי ומאורגן, למרות אמונתו של אבי שתמיד אהיה בטלן חולמני.

ישנה סיבה נוספת לכך שאני מרגיש שהגיע הזמן לספר את האמת על חייו של אבי. הקורא חד העין ניחש אולי שגילוי האמת הביא לי, באופן משונה כלשהו, מידה מסוימת של שלווה. איני נבוך להודות שחיפשתי שלווה כזאת כל חיי. כעת גילתי סוף-סוף את האמת ואיני כועס עוד. יותר מזה, אני שלֵו.

ניסתי לגבש תמונה ברורה ומלאה ככל האפשר של האירועים הסובבים את עברו הנורא של אבי. אני אומר "ככל האפשר", שכן כולנו יודעים שתיאור ההיסטוריה לעולם אינו מדויק לחלוטין, בעיקר כאשר ההיסטוריון הוא אדם בעל אינטלקט צנוע כשלי. אבל עכשיו אני מרגיש מוכן לספר לכם סיפור זה, "הסיפור האמיתי על הסיני הידוע לשמצה ששמו ג'וני".

"חנות המשי"/ טאש אוו, הוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון