טאבולה ראסה

גיבורת "דיוקן הונגרי" מתחקה אחר פרטים, אך נותרת בעצמה חסרת פנים

טאבולה ראסה | רשת 13

"כשראיתי את אורן משתלב בחדווה עולצת בחיק משפחתי האהובה, חשתי יותר מתמיד את טעמה המר של ההחמצה [...] קודם חשבתי שהוא משעמם אותי אותי, אבל עכשיו הבנתי שהשעמום הזה נבע ממני, מחוסר מנוחה תמידי שטרד אותי וחיפש מוצא בריגושים. כשהייתי ילדה והתלוננתי שמשעמם לי, היה אבא נוהג להציע שאוציא את הישבן דרך החלון, אז יבואו הרבה אנשים להסתכל בו, ויהיה מעניין. רק בשלב הזה הבנתי כמה חוכמה גלומה בהלצה ההונגרית המגושמת הזאת, שהיטיבה להבהיר כי השעמום נובע מבפנים [...] עכשיו ידעתי שרק לצד גבר כמו אורן אוכל להתפתח באיזה כיוון שאבחר ולארגן לעצמי חיים מעניינים [...]" ("דיוקן הונגרי", עמ' 345)

דריה שוורץ, דיילת ישראלית צעירה, יוצאת בעקבות מחלה פתאומית של אחותה בעקבות מיתוס משפחתי הגורס שאי שם בעברו של צדו ההונגרי של משפחתה, ישנו אוצר כספי שיוכל לעזור במימון הניתוח הדרוש לאחות. נראטיב "פרח לב הזהב" הזה, שמעוגן עמוק כל כך בתרבות שלנו (ע"ע "דם סמיך ממים" ו"עבור המשפחה תמיד יתגלו כוחות העל שלנו"), הוא כביכול נקודת פתיחה משכנעת דיה לרומן ההונגרי.

בד בבד, במהלך החיפוש המשפחתי, מתגלים סודות משפחה מוסתרים; קרובים ומיטיבים, שלא היה ידוע על קיומם. תוך צלילה אל ההסטוריה של העם היהודי באמצעות מירוץ שליחים ספרותי, דריה פוגשת דמות במסעה, ואותה הדמות מספרת את חלקה שלה במארג המשפחתי. במקביל אנו מתבקשים להניח לדריה המבולבלת במערכת היחסים היציבה שלה, למצוא את עצמה ואת "הגבר שלצדו תוכל להתפתח".

הרעיון העקרוני לכשעצמו, אינו רע, ומניע לא מעט ספרים שמשלבים עיסוק קליל בהיסטוריה, אך אין די בו כדי לשכנע את הקורא שיצירה ספרותית טובה מונחת לפניו. התפקיד כפוי הטובה של הסופר, דורש ממנו להיות גם רעיונאי מצויין וגם מבצע מבריק. למרבה הצער, רק אחד מהם אינו מספיק לסופר.

הדמות הראשית של קראוס-ויינר, זו אשר אמורה לסחוף אותנו אחריה במסע אל העבר, נותרת עלומת פנים ואופי - היא כל אחת ואף אחת. דוגמה קטנונית אך מייצגת נמצאת בעמ' 308-9, כאשר הדמות הראשית שלנו מזמינה בעמוד אחד "כוס יין לבן" ובעמוד שלאחריו היא לוגמת "לגימה ארוכה מהבירה", שכמובן, כלל לא הוזמנה. אז נכון שמדובר בטעות עריכה, אבל דמות ספרותית המזמינה יין לבן, אינה אותה דמות שגומעת בירה, בהנחה כמובן שפרטים כאלו ניתנים לנו כמשקפים משהו על הדמות ואינם נמצאים כמילוי אווירתי.

באופן אירוני, דווקא זו אשר מתחקה אחר פרטים זעירים כדי לבנות פורטרט משפחתי, היא זו שנשארת בחשיכה מבחינת הקורא – דמות נטולת סאבטקסט ועומק, שכל רצונותיה שטוחים ופרושים לפנינו, ואין בה כל מסתורין ומורכבות אנושית.

אחד התארים החוזרים ומתארים את כל הדמויות והמצבים באשר הם, הוא "בהתלהבות": הדמויות מזנקות, מהנהנות, מסכימות ומתגפפות בהתלהבות, ממש כמו דמויות בסיפורונים בהמשכים של עיתוני נשים. לו היו לי כוחות וסבלנות, אולי הייתי סופרת כמה פעמים בדיוק נעשה השימוש במילה השחוקה הזו שנועדה ליצור תנועה, עניין ודרמה, אבל באמת שלכל יש גבול.

"דיוקן הונגרי" יככב כנראה ברשימת רבי המכר, כמו גם ספריה הקודמים של המחברת, מאחר שאין בו שום דבר הדורש מאמץ אינטלקטואלי והוא מנדב את עצמו עד לפיו של הקורא. ואולי בכל זאת, עדיף להתאמץ.

דיוקן הונגרי / אורלי קראוס ויינר, הוצאת כנרת זמורה ביתן 2007, 366 עמ', 84 ש"ח