בספר הזה כבר היינו

טל שני, צעיר כל-ישראלי, חוזר לטיול שורשים כפוי למחצה במולדתו הסובייטית, ופוגש מחדש את טוליק שניידרמן - הילד שהיה ושהשאיר שם מנפנף כשהכפפה מידלדלת משרוולו. מכאן ואילך "המינגווי וגשם הציפורים המתות" הוא מסע, חלקו ממשי, חלקו מנטאלי, שיעדו להשלים עם העבר הרוסי שנקבר מתחת לסלנג הישראלי, לשירות המילואים במחסומים וחום יולי-אוגוסט.

הזכרונות הפרגמנטריים של טוליק, מעוגנים בחוזקה בהווי הסובייטי הקומוניסטי, וספוגים בפחדים "ז'ידיים" מושרשים – הפחד מהנאצים, הפחד מהגולאגים, הפחד מלהתבלט מדי. כל התיאורים הללו נוגעים ללב באותנטיות החוויה שבהם, אך לעיתים עולה התחושה שמאחורי הסגנון ובחירת הפרגמנטים, עומדת שורה מכובדת של סופרים ישראליים שכבר ניסחו את הדברים טוב יותר וקודם לכן, כמו למשל הדמיון בין חלקים מסויימים בספר ובין "עיין ערך אהבה" מאת דוד גרוסמן.

דוקא המקומות בהם טל שני, הוא טוליק שעבר את תהליך הישראליזציה, מתעמת עם הקיום ההיברידי שלו ועם מה שחשב שהצליח להשאיר מאחור, הם המקומות המעניינים והלא נגועים ביותר. סיפור ההגירה, שנראה לכאורה כסיפור הצלחה ומסתיר, תחת החזות השלווה שלו, סערות לא פתורות - הוא החלק המעניין והמקורי ביותר ב"המינגווי וגשם הציפורים המתות". בהתחשב בכך שמדובר רק בפרק הפותח ובזה הנועל את הספר, רוב רובו של הספר משאיר תחושת עייפות מסויימת מבחינת בחירת החומרים והרעננות שלהם.