פרי גפן באוש
אוי לו לסופר שלא אוהב את גיבורו, וכך הוא עם יהונתן גפן וגיבור "רומן אמריקאי"
"היו חודשים, ולפעמים שנים, שלגמרי נעלמו מזכרונו של ג'ק. כמו הימים שבהם שכב ג'ק במיטתו, אחרי שהחליט להמשיך בכל זאת לחיות עוד קצת, מתאבל על בנו וחושב ברצינות מה יותר טוב בשבילו – למות או לחזור לארץ. יושי עדיין תמך בו, הביא לו טייק אוואי מהסיני למטה והתנהג אליו כמו חבר מהפלוגה. הוא אמר לו: 'יקי, תיקח את זה לאט, אחי. אני פה בשבילך.'
'למה?'
'כי זה מה שטוב אצלנו, אנחנו לא כמו האמריקאים, אנחנו לא משאירים פצוע בשטח.'
'כן, ואתם אף פעם לא שואלים אותו.'
'את מי?'
'את הפצוע', אמר ג'ק, 'לפעמים הפצוע רוצה שישאירו אותו בשטח, שיעזבו אותו בשקט. לפעמים הפצוע כל כך רוצה למות ואף אחד לא מכבד את זה.' ("רומן אמריקאי", עמ' 179)
גיבורו הטרי של יהונתן גפן, יעקב/יקי/ג'ק מיטלמן/מיטל, הוא צייר ישראלי מוערך, פרובוקטור ונחשב, שמוצא את עצמו משועמם מדי בתוך מערכת יחסים בלתי מתקשרת עם אשתו וילדיו הבוגרים, שָבע מידי מן המדינה הקטנה והצפופה הזו. יקי נקטף על ידי מגלת כשרונות אמריקאית יהודייה, היישר אל תא משפחתי חדש, אמריקאי ונוצץ, אל קריירה חדשה ואפשרויות בלתי מוגבלות לכאורה.
יקי מיטלמן (שפירוש שם משפחתו - איש האמצע, מעיד באלפי סימני קריאה על נושאו), הופך למעין שיבוט אמריקאי, כמו כל הישראלים לשעבר שהוא מוצא סביבו בכל עבר. תחת האילוף מחדש הנוקשה של אשתו השנייה, הוא מפסיק לשתות, הולך לחדר כושר, אוכל רק אוכל טבעוני, ואפילו צובע את שיערו לבלונדיני.
כמעין גרסה גברית של "נשות סטפפורד", יקי הופך לג'ק והצלחתו הקצרה מסחררת. אך כמו שטבעו של כל בלון להתפוצץ, גם כאן חוזר יקי ליקיותו, מתחת לאפה של אשתו הבלונדינית, אביה המאפיונר היהודי ושאר טיפוסים מפוקפקים אחרים; וכשיקי נופל, הוא מגיע הכי נמוך שניתן.
מכאן והלאה חייו הם סאגה של התפלשות פיזית ונפשית בביבים; תשוקות אובדניות, צריכת חומרים גרועים שונים; אובדן כל מה שמוכר ואהוב והתחברות לרוסייה צעירה שגם היא לא באמת מצליחה להציל את יקי מג'ק.
אוי לו לסופר שאינו אוהב את גיבוריו, כי מי עוד יאהב אותם אם לא הוא? ואבוי לו לגיבור שמתפלש ברחמיו העצמיים, כי איזה קורא ירצה לרחם עליו. דמותו הלא נעימה של ג'ק היא כזו שלא מצליחה לעורר אמפתיה או חיבה. יקי/ג'ק מגלם שלא בטובתו את דמות הגבר המפונק, האגוצנטרי, הזקוק לחיזוקים חיוביים מתמידים. כשהוא לא מקבל אותם מאיזו סיבה, הוא רוקע ברגליו ומסתלק, מעניש את החברה בהרס העצמי שלו ומשאיר אחריו עיי חורבות. לו היתה לדמות טיפת מודעות או לקיחת אחריות על עצמו, אולי אפשר היה להבליג, אבל לפי מישנתו של יקי/ג'ק הכל קורה לו בידי שמים ובידי אחרים, ושום דבר הוא לא מביא על עצמו.
אפשר לנחש שהכוונה של גפן היתה ליצור דמות שתשקף לנו את מצבנו אנו, הישראלים. בעיקר את זה של הישראלי שנחנק מן המציאות האלימה, הלוחמנית, המתערבת ומתערבבת ביחיד ומחליט להמציא עצמו מחדש כצמח בעל שורשי אוויר במקום אחר. עם זה, אין שום בעיה – להיפך. אך ב"רומן אמריקאי", יש רק הטלת רפש כוללנית לכל הכיוונים, ומרירותו וטענותיו הלא נגמרות של גיבורו, לא מצליחות לחדור אל מתחת לעור ולרגש, וחבל.
למרות שברור שלא זו היתה מגמת הכתיבה, נותרנו לבסוף עם הדימוי הרווח של
הישראלי "היורד", כפוי הטובה והמביט אחורה בזעם, בעוד שהיתה פה הזדמנות פז לברוא דמות מעניינת ועגולה יותר, שלא נופלת למלכודת "לקחו לי ושתו לי".
רומן אמריקאי / יהונתן גפן, הוצאת דביר 2007, 271 עמ', 84 ש"ח