יצר לב האדמה

פרק 5

זה קיים בכל משפחה. ישנם ענפים מיוחסים יותר וישנם ענפים מיוחסים פחות, יש ענפים המשלחים זמורות מלאות עלעלים ופירות, ומולם בדים מצומקים, שמוטים ומכורסמים בכנימות עד העצם. כאילו אינכם חולקים את אותם תאי עור ושיער, כאילו מה שמשייט בתוך צינורות הדם שלכם אינו נובע מאותו מקור.

הנה, למשל, את ונילי. שתיכן בקעתן מאותה סבתא גרטה שילדה צילי חזקה ורודנית אחת וגילי חלשה וממצמצת אחת שזוהי אמך, והקִרבה הזו מתבטאת בגחמה של הגורל – בעיניכן האפורות הזהות, זהות כל כך עד שבילדותכן כמעט ניקרה נילי את אחת מעינייך במזלג. "לא רציתי שיהיו לה שתיים כמו שלי," הסבירה לדודה צילי הנדהמת אך הלא כעוסה. עם השנים הלך הדמיון והיטשטש. תוויה של נילי נותרו חדים ודקים, ואילו את התנפחת פתאום והפכת ספוגית ועצובה. והעיניים העיניים הזהות כל כך רק מעצימות את ההבדל.

העיניים? שלכן אפורות, אפור חיוור כל כך שלעתים הוא נראה לבן כהה מוקף בקשתית שחורה. שלושה גברים אמרו לך שהעיניים שלך הן היפות ביותר שראו, שניים מהם התאהבו בנילי, השלישי הוא חנן.

חנן, נילי ותלמה. בני אותו הגיל, בני אותה משפחה, גופכם מתבגר באותו הקצב, בתוך מוחכם נשמעות אותן המנגינות, לבכם הולם בקצב אחיד, כמעט, כי לבך שלך פועם ח-נן, ח-נן, ח-נן, ח-נן, כך מתכווצים להם החדרים והעליות, זו המילה האחראית לצבעו הסמוק של דמך. ח-נן. נכדה של דודה אדית, אחות סבתך, מה שהופך אותו לבן דודך השני. הדודן חנן.

הוא איננו אחיך למרות הדמיון הפיזי הקל וכל אותם פרטים קטנים הזוקפים ראשם ומצהירים על שותפות גנטית: שניכם חולקים את אותן אלרגיות – אם אחד מכם יאכל בוטנים הוא עשוי למות, חילופי העונות גורמים לחלק האחורי של הברכיים שלכם ללבלב בפריחה ורודה ומגרדת, ההמוגלובין של שניכם גבוה מאוד, דמכם סמיך וכהה. הדם אכן סמיך ממים, וזה שלכם כמעט צמיגי ושחור. אם תזדקנו – גבוהים סיכוייכם ללקות בשבץ, כמו זה שמתברר שלקתה בו דודה אדית.

שניכם מתקשים לזכור את חלומות הלילה שלכם, קצב צמיחת ציפורני הידיים שלכם אטי מאוד, גם קצב צמיחת השיער. הביטויים החיצוניים של ההתבגרות המינית שלכם היו מאוחרים מאוד, ואלו הפנימיים – מוקדמים מאוד, בגיל ארבע בערך. כמו שני חזירונים קטנים.
חנן איננו אחי, אבל גם אם הוא היה אחי הייתי מאוהבת בו נורא.

אני זוכרת את הרגע שבו הפציעה בי ההבנה, את חלחלת ההפתעה שלי, ח-נן? ח-נן? ח-נן? אני זוכרת את פעימות הלב שסידרו עצמן בקצב החדש, שלא השתנה מאז, שלא ישתנה עוד. אני זוכרת את קולה המתיילד של דודה צילה, זה השמור לתינוקות, זוכרת את אוזנֵי בת החמש שלי, שפירכסו בצדי ראשי בזמן שהיא נרכנה קדימה, רוכסת באטיות את כפתורי מעילו המשובץ של חנן, מביטה אל עיני הילד הפיקחיות שלו ושואלת בקול רם מאוד מאוד, "חנן, חמודי, תגיד, מי יותר יפה, נילי או תלמה?"

חורף, אני זוכרת את החורף, את עצי התפוז שאיווששו בחצרה של סבתא גרטה, את הריח הרטוב שמילא את החדר, אני זוכרת את אמא המופתעת, שהשאלה הזו תפסה אותה בדיוק ברגע שפערה את פיה לנגוס בפיסה משוק העוף המבושל שהיתה משופדת על המזלג, אני זוכרת אותה מנסה להעמיד פנים שלא אכפת לה מה תהיה התשובה, אני זוכרת אותה מתחמקת מהמבט המבויש שלי, המתחנן, זה שרצה זוג עיניים שילטף אותו כדי לרכך את העלבון שיגיע.

אני זוכרת את עיניה של דודה צילה מנסות לפגוש גם הן בעיניה של אמא, שהמשיכה בלעיסה אטית ונחושה של אותן חתיכות עוף. אני זוכרת היטב את פיה הלועס, כמו פרה שמעלה גרה, פרה שאוכלת עוף. לא רואה אף אחד ממטר. נוטשת את ביתה לדמם למוות בשדה הקרב שהוא הסלון.
אני זוכרת את דודה צילה מלקקת שפתיים ארגווניות, מסתכלת בחנן בריכוז, כמו נחש שמנסה להפנט את הטרף הקל שלו, זוכרת את חנן עומד מבולבל במסדרון, נושם את ריחן הבשרי של שתי הנשים ושתי הילדות-עוד-לא-נשים, שיהפכו לכאלו בעקבות התשובה.

כי הרי אינך נעשית אישה אמיתית אלא לאחר שעמדת בתחרות גופנית עם אישה אחרת, גם אם אותה מתחרה שלך היא ילדה בת חמש. או אז את הופכת לנקבה, והחור שבין הרגליים שלך מקבל לפתע משמעות. וכך היה.

הרי היתה רק תשובה אחת נכונה, רק אחת אפשרית, הרי היתה שם נילי יפה וזוהרת ומוארת באותו יופי ילדותי שאינו מותיר מקום לפרשנות או למיקוח, נילי בת החמש שעדיין איני שונאת למרות ההשוואות החוזרות ונשנות שמהן יצאתי תמיד כשידי כל כך על התחתונה, שהרי איני כה כישרונית, כה חברותית, כה בהירה, כה נפלאה, כה מבריקה, כה מהירה, שהרי אפילו מילתי הראשונה נאמרה רק בגיל ארבע, רגע לפני שתקעו אותי במוסד למפגרים.

תסתכלי איך את נראית, ילדה קטנה, מפתלת בחוזקה את שולי שמלתך, אצבעות הרגליים מתכווצות בתוך הנעליים החומות, חמודה רק בעומדך לבד בחדר, כי ברגע שנכנסת לשם הדודנית נילי, את נעשית מיד העתק דהוי, כמו הד קלוש של אור הזורח מכוכב מת.

שתי עיניים באפור
שתי שפתיים לב וחור
מי יפה יותר?
תענה מהר.

התשובה הנכונה כבר ניתנה, היא היתה נוכחת בחדר, שואבת ממנו את האוויר, כל שהיה על חנן לעשות הוא להניע את לשונו ולהרעיד את מיתרי הקול הקטנים שלו כדי לשוות לה ממשות. זה הכול.
נילי כבר חייכה את החיוך העדין, הוורוד והמצטנע, זה החושף שורת שיניים אחידה ופנינית. דודה צילה נראתה כחוגגת משהו פרטי מאוד. אמא המשיכה ללעוס, כאילו לא אכפת לה מעוד תבוסה של בתה במשחק הבלתי נגמר הזה במגרש המשחקים המשפחתי. ואני? דבוקה לקיר. ואז-
"תלמה."
שקט גדול מאוד משתרר.
"תלמה." שקט ענקי.
"תלמה יותר יפה."

ובתוך כל חוסר האמון והרעש הלבן שניתכו פנימה, ופניה הלא מאמינות של צילה, ואישוניה של נילי המתכווצים לגודל סיכה, ואמא החדלה מללעוס ומרימה ראשה מעל הצלחת ביראה, והמים הקופאים באגרטל, והאביב המתפרץ פתאום בפראות יפהפייה לסלון – לא ראיתי דבר מכל אלה. ראיתי רק פה קטן שנפער ואמר בקול גדול שאני יפה יותר, הרגשתי את היד החמה הקטנה מתגנבת ללחוץ את היד הקפואה שלי. אצבע חמה מתמזגת עם אצבע קפואה, משהו מפשיר שם וזהו. גורלך נגזר.
רק בת חמש וכבר יודעת מי הוא הגבר של חייך.וכל זאת כי העדיף אותך על פני הדודנית נילי. יש סיבות גרועות יותר להתאהב.

אבא ואני חוזרים מבית הקברות. אנו מהלכים בחושך בשתיקה. במוחו של כל אחד מאיתנו מרצדים משפט, פתיחה, אבל שנים של הרגל גורמות לו להתפורר בתוך הראש. "בום!" והמשפט החיוור מתנפץ על דופן המוח. אין לנו על מה לדבר.

הפסיעות שלנו אינן מתואמות, הוא פוסע כחצי צעד מאחורי, כמו גיישה גברית גדולה וכחולה, מסתבך במעיל הישן והמרובב. אני צועדת מהר, מטפסת בזריזות את שלוש הקומות ומגלה שאין לי מפתח. אבא מדשדש לו למטה ואני צורחת, "נו כבר!" לא מסוגלת להמתין דקה לפני הדלת הנעולה.
הוא עולה לאט-לאט.

אני חוטפת את הצרור מידו ומתנשפת בחוסר סבלנות, שיבין הטיפש איזה סבל גרמה לי כל ההמתנה הזו. הוא מבין ומשפיל עיניים לרצפה, אני לא חושבת שהוא שונא אותי, אבל לא יכולה להיות בטוחה.

יומיים לפני הבת מצווה שלך את יושבת אל מול מכשיר הטלוויזיה הישן, הרגליים מקופלות, הפה מלא בפשטידת תרד שאמא אפתה. את החלק השרוף השלכת לפח.
אבא מגיח מאחורייך, נראה נבוך וחגיגי. את מתעלמת ממנו.
"מתכוננת לבת מצווה?" הוא שואל.

"כן," את מפטירה, סופרת בתוך הראש את כל מה שלא תוכלי להרשות לעצמך. המסיבה שלך אף פעם לא תהיה מרשימה כמו זו של נילי. את שונאת אותו על שהוא לא מביא הביתה יותר שטרות בכל חודש. שונאת אותו על זה שהוא רופס וחלש.
"תגידי, את כבר קיבלת את ה'זהו?"
את קופאת. העיניים שלך שלוחות קדימה.
"קיבלת?" אבא לוחש, ממתיק סוד, מבטו מתגנב אל שיפולי הבטן שלך. את לא זזה.
"כי לפעמים יכולות להיות בעיות," הוא ממשיך. "בעיות נשיות."

בגיל שתים-עשרה אינך יודעת את אמנות סיום השיחה על ידי הקפאת העומד מולך, את המיומנות הזו תרכשי לעצמך בשלב מאוחר הרבה יותר. ברגע ההוא כולך חשופה אל מול האיש ההוא, המריח את חוסר הנוחות שלך ואת הריח התינוקי הבוקע מבין רגלייך. את מדמיינת את איברייך הפנימיים מסמיקים ממבוכה, לחייך ניצתות באש.

"אין לי שום בעיות," את ממלמלת והוא נסוג אחורנית ואומר, "כן, אבל אם יהיו לך, תגידי לאמא."
איך הוא ידע שאקבל את המחזור החודשי רק בגיל שמונה-עשרה, לאחר ששלושה רופאי נשים יקבעו שאין כל סיכוי שאוכל ללדת אי-פעם? האם באמת נכונה האמרה שאבא יודע הכול?
הייתי כל כך נסערת מהשיחה הזו שהתקשרתי אל זו שחשבתי שהיא חברתי הטובה.
"נילי?" קולי ילדותי, מתנשם.
"כן," היא עונה.
"תגידי, דוד אברום שאל אותך אם כבר קיבלת את ה'זהו'?" מבלי משים חזרתי על ניסוחו העילג של אבי, אפילו נעימת הקול דומה ומבוישת.

"מה?" אני שומעת אותה מתעוררת. "מה פתאום?"
"כי אבא שלי עכשיו שאל אותי על זה," אני עונה, מתגמגמת, מתחילה לחשוב שייתכן ששיתופה של נילי בחוויה הזו אינו רעיון מוצלח כל כך.
"מה?" היא מצווחת, "דוד ראובן שאל אותך אם קיבלת מחזור?"
ובעוד אני מתחילה להתלעלע ולנסות לתרץ ולסגת, היא שואגת, "אמא! אמא!" ולחרדתי הרבה דודה צילה עולה פתאום על הקו, כולה יעילות מתכתית. "מה העניין, נילי?" היא שואלת כשנילי מצווחת בחדווה, "דוד ראובן שאל אותה אם היא כבר קיבלה, ודיבר איתה על זה.

שתיקה. אני מנסה להבין אם דודה צילה המומה מכדי להגיב, או שאין בכך כל רע והיא עומדת לנזוף בנילי על שהזעיקה אותה בשל אירוע פעוט כל כך.
מובן שאין לי מזל. "תני לי את האמא שלך," היא אומרת, והאפרכסת נושרת לאטה מידי המשותקת.

אני לא מסוגלת להישאר בבית. שומעת את אבא מסתובב יחף במטבח, כפות הרגליים שלו נגררות על המרצפות במקצב שתמיד מעלה את חמתי עד להשחית. קצב גרירת הרגליים של המפסידן, ריקוד היחפנות של החלש, זה שהחיים השתיקו אותו, וכל שנותר לו הוא לחפש מומים באחר ולהביך אותו. הוא עצמו אינו מסוגל לחוש מבוכה. אלוהים, אילו רק היית מסוגלת להיפטר מרגשות הבושה הקבועים שלך, היית היום אדם אחר.

הוא מכין לעצמו כוס תה, צלילי הכפית הפוגעת בדופנות הזכוכית מרתיחים אותך אף הם, ואת יודעת שאם תישארי בבית ותשמעי את הלגימות הגדולות שלו כשהתה מחליק במורד גרונו, יקרה דבר נורא. את חייבת לעוף משם.

אבא לא אומר דבר כשהוא שומע את טריקת הדלת. גם כשאחזור לפנות בוקר, שערי פרוע ועיני מוצפות דם ודמעות, הוא לא יאמר דבר.אבל אבא'לה יודע הכול, תלמה. היזהרי לך.

הבוקר עולה לאט מאוד. אני שכובה במיטת הנוער שלי, זו שישנתי בה כל חיי. היא אינה נוחה. אני נאלצת לקפל את הרגליים ולישון בתנוחה עוברית כל הלילה. מבחינות רבות אני אכן עובר-תלמה גדול שעדיין לא חווה מאום. מבחינות אחרות אני בת מאה, בת מאתיים, כבר ראיתי הכול.
השחר מסרב לעלות. אני נועצת עיניים בתריסים הפתוחים למחצה, החרכים שמראים פיסות שמים עדיין שחורים מאוד. החדר חשוך אבל איני חשה כל פחד. מי שחוזרת לבדה מבית הקברות השומם לאחר שקברו את סבתה כבר השתמשה בכל מאגרי האימה שלה ללילה זה.

מה חיפשתי שם, נשענת על התלולית הקטנה, בוכה ומתלכלכת בעפר? מה לחשתי לה לתוך האדמה התחוחה והחמה, כשהפעם איש אינו מביט? מה היה דחוף לי לומר לסבתא גרטה עם הידיים הקטנות והעיניים המבינות? מה צרח כל כך מתוכי שהייתי חייבת למצוא לו פורקן?
בשלב זה איני יכולה לומר מאומה.

השמים נעשים לבנים, אחר כך אפורים מאוד, אחר כך עוטים צבע של בשר נא ולבסוף מתייצבים על תכול בהיר וצלול. יהיה קר. אני קמה מהמיטה, הלומת-בוקר, הגוף המכווץ מצטמרר כשהרגליים היחפות פוגעות ברצפה, אני מגששת בעיוורון אחר נעלי הבית שלי, הנה הן, צמריריות ומהוהות, הן השתייכו פעם לאמי, בניגוד אלי, שמעולם לא השתייכתי לאיש, פחות מכול להורי. אבל אני אינני נעל בית.

אבא כבר נמצא בחדר האמבטיה, את שומעת את קולות צחצוח השיניים שלו צחחח-צחח ח-צחחח, ואז מגיע זרם המים. את היית זו שלימדת אותו לסגור את דלת האמבטיה, הוא לא היה מעלה זאת על דעתו לעולם. את ממתינה מאחורי הדלת הסגורה, הגופים ההמומים שלכם מתחככים באלימות זה בזה כשאת כושלת לחדר האמבטיה להביט בפנייך הבוקר.
חורבן.
אגוזים נפוחים, שהם העיניים שלך, מביטים בך מן המראה, ריר קרוש בזווית הפה, פנים שהן פצע. את מהדקת שפתיים בקועות, לא יכולה לשאת את ריח הנשימה שלך, צחחח-צחחח-צחחח את מצחצחת שיניים במהירות ומגלה שהשתמשת במברשת השיניים של אביך. רוק מתערבב ברוק ואת מתיישבת לאטך על דופן האמבטיה, נגעלת מהקרבה האיומה והכפויה הזו, נגעלת בעיקר מעצמך.

"אז מה, את מתכוונת ללכת לשם?" הוא שואל.
"המממ," אני נוהמת.
"את חושבת שגם אני צריך ללכת?"
"תעשה מה שבא לך."
"טוב, נראה," הוא מתיישב אל השולחן, מניח מרפקים על השעוונית המשובצת אדום-לבן-אדום-לבן-אדום-לבן ולוגם את התה החלש הנצחי, השפתיים שלו יונקות את הנוזל השקוף שנשאב פנימה אל תוך חלל הפה, ושם הוא מתגלגל ברעש אדירים עד שהוא נוחת בתוך הקיבה.

פני מאדימות, עשרות אלפי לגימות קולניות שמעתי בחיי, ובכל פעם נדמה לי שהנה, הנה תבוא הלגימה האחת, זו שתגרום לפקעת המרירה שבתוכי לפקוע. מה יהיה בה בלגימה הרועשת, המתענגת ההיא, שתגרום לי לפוצץ שנים של תיעוב שקט? אין לדעת, ייתכן מאוד שהיא תהיה ככל לגימה אחרת, אבל אני אהיה שונה.

אבא עוצם את עיניו ונשען לאחור על מסעד הכיסא. פניו בהירות, נימים ורודים פקועים בלחייו, שערו צהוב ודליל, הכיפה הסרוגה הגדולה אינה מסתירה את החלק הקירח שבמרכז קודקודו, עפעפיו בצבע סגול כהה, תפוחים מעט ובשוליהם נעוצה שורת ריסים קצרה וחיוורת. שיניו הקדמיות בולטות וסנטרו קטן מדי ביחס לפניו, בתוך אוזניו שפע של שערות צהובות, אחדות מהן מציצות מאפו. נדמה כאילו ראשו ממולא בשערות קטנות, ואם ישתעל, יתעופפו מפיו אניצי שיער וינחתו על השעוונית.
לעולם אל תבחני מקרוב את פניו של אביך. אם תעשי כן, את עתידה להישאר לבדך עד סוף ימייך.

יצר לב האדמה / שהרה בלאו, הוצאת זמורה ביתן