לא מספיק טוב ליהודים
את העולם "אני לומד גרמנית" מרשים. לנו, ספוגי השואה, זה בקושי מדגדג
"קיימים בתוכי הכרומוזומים שלו, הוא הוריש לי את עיניו הכחולות-אפרפרות, עצמות הלחיים המעוגלות, הגבוהות, האף הישר והדק, השיער הלונדיני בגון הקש, יש בתוכי העינויים שגרם לבנו באופן יומיומי, יש בתוכי ברלין, (...) יש בתוכי כל מה שאיני יודע, כפות ידיו של האיש הניגש למלאכתו, צעקותיו, צעקות הקורבנות שלו, זרועו החמושה, הדם שניגר, יש בתוכי הבורות, גלי הפגרים, חוטי התיל, הרכבות, חדרי הגז, תנורי הקרמטוריומים, אושוויץ (...)" ("אני לומד גרמנית", עמ' 188).
הפיסקה שלעיל היא כנראה הפיסקה הטובה ביותר בספר "אני לומד גרמנית", ובאמת מתארת ברגישות ובכאב את מילכוד ההסטוריה והגנטיקה שכופים עלינו לקחת חלק ממשא שכלל לא שייך באופן ישיר למה שעשינו או לא עשינו בחיינו אנו.
ארנסט הוא נער צרפתי בעל שם משפחה משונה (וומל), המחליט כמעט באקראיות, כאשר הוא עולה לכיתה ו', ללמוד גרמנית כשפה שנייה. מבלי דעת, הוא פותח קופת שרצים משפחתית הקשורה להוריו שעזבו את גרמניה לאחר מלחה"ע השנייה ופתחו בחיים חדשים בצרפת.
ארנסט משתתף בסדרה של חילופי סטודנטים, המארחים בגרמניה תלמידים צרפתיים שלומדים גרמנית, ולהיפך, ותוך כך מגלה את הזהות המינית שלו במקביל לזהות משפחתו הגרמנית.
מבלי להתפתות לאיזו תחרות סבל עולמית, די שאומר שכל מי שגדל בישראל, ספג את ידע השואה, התחושות הנלוות לכך, הזכרונות, הסיפורים והכאב המוחשי, לא יתרשם. גרגר פלפל שחור המסתנן אל תוך הפה לא יצרוב את מי שלשונו רגילה בחריפות קיצונית, ובאופן מסויים, ספרו של לאשו הוא לא יותר מגרגר פלפל – הוא מעקצץ לפרקים, אבל לא יכול להותיר את תחושת הצריבה שמוכרת לנו מדי.
לא מפתיע הדבר, שהספר שזכה לשבחי הביקורת העולמית, תחושת האשמה של הדורות השניים והשלישיים לאחראים על מלה"ע השנייה, היא נושא בוער שלא טופל היטב או הרבה בספרות, ואיני פוסלת בשום אופן ספר מצוין, מטלטל ומהודק שיעסוק בנושא זה. אבל ספרו של לאשו מפוזר מדי, פרגמנטרי מדי, ולא מחוייב דיו בכדי לעורר את החוויה באופן שיצליח לגעת גם במי שגדל על אידה פינק, פרימו לוי או אהרון אפלפלד.
אני לומד גרמנית / דניס לאשו זמורה ביתן 2007, 189 עמ', 84 ש"ח