פרק ראשון

לֵידה

לו נולדה לִיאה ברמות של צפוןֿמערב לאוס, שם נולדו הוריה ותריסר מאחיה ואחיותיה, הייתה אמה כורעת על רצפת הבית שאביה בנה מלוחות חטובים בגרזן וחיפם בבמבוק ובעשב. הרצפה הייתה רצפת עפר, אבל נקייה. אִמהּ, פוּאָה, בזקה עליה מים דרך קבע לשמור שהאבק לא יעלה, וטאטאה אותה מדי בוקר וערב במטאטא שהכינה מעשב ומקליפות עצים. היא השתמשה ביעה מבמבוק, שאף אותו התקינה בעצמה, לאסוף את צואת הילדים שהיו צעירים מכדי לעשות את צורכיהם בחוץ, ורוקנה את תכולתו ביער.

גם לו הייתה פוּאָה עקרת בית פחות דקדקנית, לא היו תינוקותיה שזה עתה נולדו מתלכלכים, שכן היא מעולם לא הניחה להם ממש לגעת ברצפה. עד היום גאוותה על כך שכל אחד ואחד מהם יצא לעולם על ידיה שלה, בעודה מושיטה אותן אל בין רגליה למשוך בעדינות את הראש, ומניחה אחר כך לשאר הגוף להחליק החוצה על אמותיה הכפופות. שום מיילדת לא הייתה נוכחת, אך אם ניחר גרונה במהלך הלידה, היה מותר לבעלה, נָאוֹ קָאוֹ, להביא לה ספל מים חמים, כל עוד הקפיד להסיט את עיניו מגופה.

היות שפוּאָה האמינה כי גניחות או צעקות יכשילו את הלידה, היא ילדה בדממה, למעט תפילה מפעם לפעם שנשאה לאבותיה הקדמונים. היא הייתה שקטה כל כך, שאף כי רוב ילדיה נולדו בלילה, המשיכו ילדיה הגדולים יותר לישון בלי הפרעה, על מחצלת במבוק משותפת במרחק כמטר ממנה, והתעוררו רק כששמעו את בכיים של אחיהם או אחותם החדשים. אחרי כל לידה, חתך נָאוֹ קָאוֹ את חבל הטבור במספריים מלובנים, וקשר אותו בחוט. פוּאָה רחצה אז את התינוק במים שנשאה מהנחל, בשלבים הראשונים דרך כלל של הלידה, במנשאֿמְכל עשוי עץ ובמבוק שנקשר לגבה.

פוּאָה הרתה את כל ילדיה, נשאה אותם ברחמה וילדה אותם בנחת, אבל לו היו בעיות כלשהן מתעוררות, היו עומדות לרשותה מגוון תרופות שרווחו בשימוש בקרב המוֹנגים, שבט ההרים שאליו השתייכה משפחתה. היה וכָשַל זוג מונגי להביא ילדים לעולם, היה בידו לקרוא לציֿנֶנְג – שָׁמאן שעל פי האמונה ניחן ביכולת להיכנס למצב של טראנס, לזמן אליו גדוד שדים הסרים למרותו, לרכוב על סוס מכונף מעל תריסר ההרים שבין הארץ לרקיע, לחצות אוקיינוס שורץ דרקונים, ולשאת ולתת בעבור בריאות חוליו עם הרוחות השוכנות בממלכת הבלתיֿנראֶה (תחילה תמורת שלמוני מזון וכסף, ובלית בררה, בהעלאה הדרגתית של ערך השוחד עד לכדי חרב כשפים).

בכוחו של הציֿננג היה לרפא איֿפוריות בבקשו מבני הזוג להקריב כלב, חתול, תרנגולת או כבשה. אחרי שיסוף גרונה של החיה, היה הציֿנֶנְג תולה גשר חבלים ממזוזת הדלת ועד מיטת הכלולות, שעליו תוכל עתה נשמת תינוקם העתידי של בני הזוג, שהוחזקה על ידי שד רע המכונה דָא, לעבור בחופשיות אל הארץ. אפשר היה גם לנקוט מלכתחילה אמצעי זהירות מסוימים כדי לא להפוך עקר או עקרה. למשל, בדעתה של שום אישה מונגית בגיל הפוריות, לא תעלה לעולם המחשבה להציב את כף רגלה בתוך מערה, שכן סוג גרוע במיוחד של דא מתגורר שם לפעמים, כזה שאוהב לאכול בשר ולשתות דם ובכוחו להפוך את קורבנו לאישה עקרה על ידי קיום יחסי מין עמה.

מרגע שאישה מונגית התעברה, היה בידה להבטיח את בריאות ילדהּ בהקדישה שימת לב מרובה לפרצי התאווה שלה לאוכל. היה וחשקה נפשה חשק עז בזנגוויל ולא הושבע חשקה, ייוולד ילדהּ בעל אצבע עודפת ביד או ברגל. היה והתאוותה נפשה לבשר עוף ולא הושבע מאווייהּ, יהיה לילדהּ כתם ליד אוזנו. היה וחשקה בביצים ולא קיבלה, ייוולד לה ילד שראשו גבשושיםֿגבשושים. כאשר נתקפה בחבלי הלידה הראשונים, הייתה האישה המונגית ממהרת הביתה משדות האורז או האופיום, שבהם המשיכה לעבוד כל תקופת היריונה. חשוב היה שתגיע לביתה שלה, או לכל הפחות לבית אחד מדודני בעלה, שכן אם תלד בכל מקום אחר, עלול לפגוע בה דָא.

כדי להקל לידה ממושכת או מאומצת ניתן היה לשתות מים שהורתח בהם מפתח, אשר יפתח את תעלת הלידה; לבקש מבני המשפחה לערוך קערות של מים מקודשים סביב החדר ולִשְנוֹת מעליהן תפילות; או, אם נבע הקושי מאיֿמתן הכבוד הראוי לבן משפחה מבוגר יותר – לרחוץ את קצות אצבעותיו של הקרוב הפגוע ולהתנצל כִּמטורפת עד שהלה יאמר לבסוף, "הריני מוחל לך".

סמוך לאחר הלידה, בעוד האם והתינוק עדיין שוכבים יחדיו ליד בור האש, היה האב חופר גומה בעומק של לפחות שישים סנטימטרים ברצפת העפר, וקובר בה את השליה. אם הייתה זו בת, נקברה השליה מתחת למיטת הוריה; אם היה זה בן, נקברה השליה במקום מכובד יותר, לרגלי עמוד התמך המרכזי של הבית, אשר רוח זכרי, אפוטרופוס ביתי שהחזיק את גג הבית והשגיח על דייריו, קבע בו את משכנו.

השליה נקברה תמיד כאשר צדה החלק, הצד שפנה אל העובר בתוך הרחם, מופנה החוצה, שכן לו נקברה הפוך, היה התינוק עלול להקיא אחרי שיינק. אם עלתה פריחה בפני התינוק, פירוש הדבר שהשליה מותקפת מתחת לקרקע על ידי נמלים, ומים רותחים נשפכו לתוך גומת הקבורה על תקן מדבירי חרקים. בשפת המונגית, משמעות המילה לשליה היא "מעיל". היא נחשבת למלבושו הראשון והמשובח ביותר של האדם. כאשר אדם מונגי מת, נשמתו חייבת לנוע ולנוד בחזרה ממקום למקום, בשַחזרה את הנתיב שעשה בחייו, עד שהיא מגיעה למקום קבורתו של מעיל השליה שלה ועוטה אותו עליה.

רק לאחר שהנשמה לבושה כראוי בלבוש שבו נולדה, היא יכולה להמשיך במסעה המסוכן, לחלוף על פני דָאים רצחניים וזחלי ענק ארסיים, לעקוף סלעים אוכלי אדם ואוקיינוסים שאין לחצותם, ולהגיע אל מעבר לרקיע, שם היא מתאחדת עם אבות אבותיה ומשם תישלח בבוא היום להיוולד מחדש מגולמת בנשמת יילוד חדש. היה והשליה לא תמצא את המעיל שלה, היא תידון לחיי נצח של תעייה, עירומה ובודדה.

מכיוון שבני משפחת לי הם בין 150 אלף המונגים שנמלטו מלאוס מאז נפלה ארצם בֿ1975 לידי כוחות קומוניסטיים, הם אינם יודעים אם ביתם עומד עדיין על תלו, או אם חמש השליות הזכריות ושבע השליות הנקביות שנאוֹ קאוֹ קבר מתחת לרצפת העפר עודן שם. הם מאמינים כי מחצית השליות כבר נוצלו לייעודן הסופי, שכן ארבעה מבניהם ושתיים מבנותיהם מתו מסיבות שונות טרם שהגיעו הליאים לארצותֿהברית. הליאים מאמינים כי בבוא היום תהיה למרבית נשמותיהם של יתר בני המשפחה דרך ארוכה לעבור, שכן יהיה עליהן להתחקות אחר צעדיהם ממרסד שבקליפורניה, שם שהתה המשפחה חמשֿעשרה מתוך שבעֿעשרה שנותיה בארץ זו; לפורטלנד שבאורגון, שם הם התגוררו לפני מרסד; להונולולו שבהוואי, שם נחת בתחילה מטוסם מתאילנד; לשני מחנות פליטים תאילנדיים; ולבסוף בחזרה לכפרם בלאוס.

ילדם השלושהֿעשר במספר של הליאים, בתם מאי, נולדה במחנה פליטים בתאילנד. שִׁלייתה נקברה תחת בקתתם. אחריה באה ליאה, שנולדה במרכזֿהרפואיֿהקהילתיֿמרסד, בית חולים ציבורי מודרני שמשרת נפה חקלאית בסנטרל וָאלי שבקליפורניה, שם יושבו פליטים מונגים רבים. שלייתה של ליאה נשרפה לאפר. כמה נשים מונגיות שאלו את הרופאים במרק"ם – כינויו הרווח בציבור של בית החולים – אם יוכלו לקחת הביתה את שליות תינוקותיהן.

מקצת הרופאים נענו, ארזו את השליות בשקיות פלסטיק או במגשי אוכל חדֿפעמיים ממזנון בית החולים; רובם סירבו, במקצת המקרים משום שהניחו כי בכוונת הנשים לאכול את השליות, וחשבו את הרעיון הזה לדוחה, ובמקצת המקרים משום שחששו מהתפשטות אפשרית של דלקת כבד B, שלפחות חמישהֿעשר אחוזים מן הפליטים המונגים בארצותֿהברית הם נשאיה. פוּאה מעולם לא העלתה בדעתה לבקש, היות שהיא כלל אינה יודעת אנגלית, ומשום שכאשר ילדה את ליאה, איש מן הנוכחים לא ידע מונגית. מכל מקום, בדירת הליאים הייתה רצפת עץ מכוסה בשטיח מקיר לקיר, וקבירת השליה הייתה אפוא משימה מסובכת.

כשליאה נולדה, בֿ19 ביולי 1982 בשעה 7:09 בערב, שכבה פוּאה על גבה על שולחן מתכתי, גופה מכוסה בסדינים מעוקרים, מפשעתה צבועה בתמיסת פולידין חומה, ומנורה עתירתֿואטים מכוונת אל חַיִץ הנקבים שלה. שום בני משפחה לא היו בחדר. גארי תוּסן, רופא משפחה מתמחה ששימש המיילד, ציין בטבלה כי כדי להחיש את הלידה, הוא ביתק באופן מלאכותי את שק השפיר של פוּאה בדקירה על ידי וו מפלסטיק באורך כשלושים סנטימטרים; כי שום הרדמה לא בוצעה; ששום פִּיּוּם ערווה – חתך להרחבת הפתח הווגינלי – לא נדרש; וכי לאחר הלידה, פוּאה קיבלה מינון רגיל של פיטוצין לתוך הווריד לכווץ את רחמה. ד"ר תוּסן ציין גם כי ליאה הייתה "תינוקת בריאה" שמשקלה, שלושה קילוגרמים וֿ940 גרם, ומצבה, היו "הולמים את גיל היילוד" (הערכה שהוא ביסס על התבוננות בלבד, שכן פוּאה לא הייתה במעקב טרוםֿלידה, לא ידעה לבטח כמה זמן נמשך היריונה, ואפילו ידעה לא יכלה לומר זאת לד"ר תוּסן).

פוּאה סבורה כי ליאה הייתה הוולד הכי גדול שילדה, אם כי היא אינה יכולה להיות בטוחה בכך, שכן אף לא אחד משלושהֿעשר ילדיה הגדולים יותר לא נשקל בלידתו. תוצאות מבחן אַפְּגַר של ליאה – הערכת מצב היילוד על סמך קצב הלב, הנשימה, מתח השרירים, צבע העור והתגובה לגירויים – היו טובות: דקה לאחר שנולדה היא קיבלה 7 נקודות מתוך 10, וארבע דקות לאחר מכן היה ציונה 9. כשהייתה בת שש דקות, תואר צבעה כ"ורוד" ופעילותה כ"בכי".

ליאה הוצגה קצרות בפני אמה. אחר כך היא הונחה בעריסת חימום מפרספקס ופלדה, שבו הצמידה אחות צמיד זיהוי מפלסטיק סביב פרק כף ידה ותיעדה את טביעות רגליה באמצעות החתמת כפותיה בכריתֿחותמות והטבעתן על טופס זיהוי יילוד. לאחר מכן הועברה ליאה לחדר התינוקות המרכזי, שם היא קיבלה זריקה של ויטמין K באחת מירכיה נגד מחלת שטפי דם של יילודים; טופלה בשתי טיפות של תמיסת כסף חנקתי בכל עין, למניעת זיהום מחיידקי זיבה; ונרחצה בסבון אנטיֿבקטריאלי.

תאריך לידתה של פוּאה עצמה נרשם בתיק חדר הלידה של ליאה כֿ6 באוקטובר 1944. למעשה, אין לה שום מושג מתי היא נולדה, ובשנים הבאות היא תדווח בהזדמנויות שונות לסגל המרק"ם, באמצעות קרובי משפחה דוברי אנגלית, כגון אשת האחיין שסייעה לה להתקבל בבית החולים ללידתה של ליאה, כי תאריך הלידה שלה הוא 6 באוקטובר 1942, או, תכופות יותר, 6 באוקטובר 1926. נראה כי שום פקיד קבלה שהוא לא תהה אי פעם לגבי התאריך האחרון, אף כי הוא רימז כי פוּאה ילדה את ליאה בגיל 55.

פוּאה, עם זאת, בטוחה למדי כי חודש אוקטובר הוא החודש הנכון, שכן הוריה אמרו לה שהיא נולדה בעונה שבה מנכשים את שדות האופיום בשנית מעשבים, ועורמים את גבעולי האורז שנקצר. את היום המדויק בחודש, כמו גם את השנה, היא המציאה על מנת לספק את האמריקאים הרבים שגילו סלידה עזה ממשבצות לא מלאות באינספור הטפסים שהליאים נתקלו בהם מאז הגעתם בֿ1980 לארצותֿהברית.

רוב הפליטים המונגים מכירים את התכונה האמריקאית הזו היטב וסיגלו את עצמם אליה באותו אופן. לנאוֹ קאוֹ לִי יש דודן שסיפר לפקידי ההגירה כי כל תשעת ילדיו נולדו בֿ15 ביולי, בתשע שנים רצופות, ומידע זה תועד כיאות בתעודות התושב הזר שלהם.

כאשר שוחררה ליאה מהמרק"ם, בגיל שלושה ימים, התבקשה אמה לחתום על טופס שבו נכתב:
אני מאשר/ת כי במעמד השחרור קיבלתי את התינוק/ת שלי, בחנתי אותו/ה וקבעתי כי הוא/היא שלי. בדקתי שחלקי צמיד הזיהוי של התינוק/ת ושלי סגורים וחתומים, ומצאתי שהם ממוספרים באופן זהה במספר 5043 ומכילים נתוני זיהוי מדויקים.

היות שפוּאה אינה מסוגלת לקרוא, ומעולם לא למדה לזהות ספרות בשיטה הערבית, קשה להניח שהיא פעלה בהתאם להנחיות הללו. אולם בארצותֿהברית הייתה חתימתה נחוצה לעתים תכופות כל כך, שהיא רכשה שליטה בצורות הדפוס של שבע האותיות השונות בשמה, פואה יאנג. (יאנג ולי הם מן הגדולים בשבטים המונגים; השבטים העיקריים האחרים הם הַאוּ, האנג, ואנג, ווּ, לוֹ, מוּאָה, סְיוֹנג, צָ'ה, צֶ'נג, קוּ, תָאוֹ. בלאוס, שֵׁם השבט בא ראשון, אולם רוב הפליטים המונגים בארצותֿהברית משתמשים בו כבשם משפחה.

ילדים משתייכים לשבט אביהם; נשים על פי המסורת ממשיכות לאחר הנישואין להחזיק בשם השבט שלהן. נישואין לבן אותו שבט הם בגדר טאבו מוחלט.) חתימתה של פוּאה לא קריאה פחות מחתימותיהם של רוב הרופאים בתוכנית הכשרת המתמחים של המרק"ם, שבייחוד כאשר הן נכתבות לקראת סוף משמרת של עשריםֿוארבע שעות, נוטות להיות דומות לתרשים אק"ג. עם זאת, יש לה הסגולה הייחודית להיראות אחרת כל אימת שהיא מופיעה על מסמך בית חולים. במקרה הזה, פואהיאנג נכתב כמילה אחת. אל"ף אחת נוטה לשמאל ואל"ף אחת לימין, הה"א נראית כמו חי"ת, ורגלי הגימ"ל מתפתלות להן בחן, כמו גל בציור ילדים.

"השֵד תופס אותך ואתה נופל" מאת אן פדימן, הוצאת כרמל. מאנגלית: מרב מילר