פיטר פאן בארגמן

הילדים-לשעבר

"אני לא הולך למיטה," אמר ג'ון. הכרזה שהפתיעה את אשתו. ילדים לעולם אינם רוצים ללכת למיטה, אבל מבוגרים כמו ג'ון מייחלים בדרך כלל לכריות ולשמיכות הפוך שלהם מרגע שגמרו לאכול ארוחת ערב. "אני לא הולך למיטה!" אמר ג'ון שוב, וקולו היה פראי כל כך עד שאשתו ידעה שהוא מפוחד מאוד.

"שוב חלמת, נכון?" היא אמרה בקול רך. "איזו צרה."
ג'ון שיפשף את עיניו באגרופיו. "אמרתי לך. אני לא חולם אף פעם! מה כבר צריך אדם לעשות כדי שיאמינו לו בביתו שלו?" אשתו ליטפה את שערו הבוהק והלכה לסדר את המיטה לשינה. ושם, בצד שבו נהג ג'ון לישון, בלט משהו מתחת לשמיכה. זה לא היה בקבוק מים חמים או דובון או ספר ספרייה. גברת ג'ון הפשילה את השמיכה. זאת היתה חרב.

היא נאנחה ותלתה אותה על הוו שמאחורי דלת חדר השינה, לצד אשפת החצים וחלוק הבית של ג'ון. היא ובעלה העדיפו להעמיד פנים שדבר אינו קורה (כי זה מה שעושים מבוגרים כשהם מסתבכים בצרות), אבל בסתר לבם ידעו שניהם: ג'ון התחיל לחלום שוב על ארץ לעולם-לא. בבוקר שאחרי כל חלום נשאר במיטה משהו ממנו, כמו גלעינים בצלחת אחרי שנאכלו השזיפים. חרב כאן, נר שם, קשת, בקבוק תרופה, מגבעת... לאחר הלילה שבו חלם ג'ון על בנות ים שרר במדרגות ריח דגים במשך יום שלם. בארון הבגדים הצטברה ערמה גדולה של משקעי חלום שעון מעורר, כובע משולש של שודדי ים, עיטור ראש אינדיאני, רטיית עין. (הלילות הגרועים מכול היו אלה שבהם חלם ג'ון על קפטן הוק).

גברת ג'ון התפיחה את הכריות בחבטה נמרצת וירייה הצטלצלה בכל רחבי הבית, מעירה את השכנים ומבהילה את הכלב. הכדור ניתז בכל רחבי החדר, הוחזר ממנורה וניפץ אגרטל. בזהירות, בשתי אצבעות, שלפה גברת ג'ון את האקדח מתחת לכרית ושמטה אותו בפח, כמו דג מלוח שהתגלה כלֹא טרי במיוחד.

"הם כל כך אמיתיים!" ייבב בעלה מפתח הדלת. "החלומות הארורים האלה כל-כך אמיתיים!"
בכל רחבי לונדון והרחק עד זבֶלוִיל ובוצהיל ילדים-לשעבר חלמו חלומות דומים. לא ילדים צעירים וטיפשונים אלא ילדים שבגרו: אנשים שמחים בחלקם ומיושבים בדעתם שעבדו בבנקים או נהגו ברכבות או גידלו תותים או כתבו מחזות או רצו לפרלמנט. הם התענגו על בתיהם החמימים, מוקפים בבני משפחה ובחברים, וחשבו שחייהם נוחים ובטוחים... עד שהחלו החלומות. כעת חלמו בכל לילה על ארץ לעולם-לא, וכאשר התעוררו מצאו במיטותיהם שאריות פגיונות או סלילי חבל, ערמה של עלים או קרס. ומה משותף לכל אותם חולמים? רק דבר אחד. כולם היו פעם ילדים בארץ לעולם-לא.

"כינסתי את כולכם משום שחייבים לעשות משהו!" אמר השופט ציפציף ומולל את שפמו הגדול. "זה פשוט לא ייתכן! נמשך יותר מדי זמן! שערורייה! יש גבול לכל תעלול! אנחנו חייבים לפעול!"
הם ישבו לאכול מרק חום בספרייה של המועדון שבאזור פיקדילי חדר חום שעל קירותיו דיוקנאות חומים של אדונים בחליפות חומות. עשן האח היה תלוי באוויר כמו ערפל חום. על שולחן האוכל נח מבחר כלי נשק, סוליית נעל, כומתה, זוג ביצים ענקיות של ציפור.

זלזל הנכבד מישש אותם בהרהור: "שרידי הלילה שנשטפו אל חופי הבוקר!" אמר (יש לזכור שזלזל הנכבד ניגן בקלרנית במועדון לילה ונטה לכתיבת שירה).
"תקראו לגברת ונדי! גברת ונדי תדע מה לעשות!" אמר השופט ציפציף. אבל ונדי לא הוזמנה, כמובן, משום שגבירות אינן מורשות להיכנס למועדון הזה.
"אני אומר שלא נעיר כלבים משנתם," אמר מר שפיץ, אבל איש לא הודה לו, משום שגם כלבים אינם מורשים להיכנס למועדון.

"ניצחון הנפש על הגוף!" קרא מר ג'ון. "פשוט נצטרך להתאמץ יותר שלא לחלום!"
"ניסינו את זה," אמרו התאומים בדכדוך. "נשארנו ערים כל הלילה במשך שבוע."
"ומה קרה?" שאל מר ג'ון בסקרנות.
"נרדמנו באוטובוס בדרך לעבודה וחלמנו כל הדרך עד תחנת פאטני. כשירדנו מהאוטובוס, שנינו היינו צבועים בצבעי מלחמה."
"כמה מקסים," אמר זלזל הנכבד.
"אתמול בלילה חלמנו על הלגונה," הוסיף התאום השני.
נשמע מלמול של אנחות מעומק הלב. כל אחד מהילדים-לשעבר חלם באחרונה על הלגונה והתעורר רטוב-שיער ובעיניים בורקות.
"יש לזה תרופה, תולתול?" שאל מר שפיץ, אבל דוקטור תולתול לא הכיר תרופה להתפרצות של חלומות לא רצויים.
"אנחנו צריכים לכתוב מכתב תלונה!" הרעים בקולו השופט ציפציף. אבל איש מהם לא שמע על משרד לחלומות ולא הכיר שר לענייני סיוטים.

בסופו של דבר, לאחר שמאום לא נפתר ושום תוכנית לא גובשה, שקעו הילדים-לשעבר בשתיקה ונרדמו בכורסאותיהם, כשכוסות הקפה החומות שבידיהם נוטפות זרזיפים חומים על השטיח החום. וכולם חלמו אותו חלום.

הם חלמו שהם משחקים תופסת עם בנות הים, כשהשתקפויות הקשת במים מתפתלות ביניהם וסביבם כמו נחשי מים. ואז, ממעמקים חשוכים, עלתה אל פני המים דמות זוחל עצומה, שהתחככה בכפות רגליהם באחוריה הגבשושיים, העטורים קשקשים...

כאשר התעוררו, היו בגדיהם של הילדים-לשעבר ספוגים מים, ושם, על גבו, באמצע ספריית המועדון, היה תנין עצום, מצליף בזנבו ונוקש במלתעותיו בניסיון להתהפך ולטרוף את כולם.
המועדון התרוקן בזמן שיא של ארבעים ושלוש שניות, ולמחרת קיבלו כל החברים מכתב מההנהלה.

מועדון הג'נטלמנים
רחוב חָמִיץ', אזור פיקדילי, לונדון

23 באפריל 1926

אנו מצטערים להודיעכם כי המועדון
יהיה סגור לרגל שיפוצים מה-23 באפריל
ועד 1999 בערך.

משרתיכם הנאמנים
ההנהלה

בסופו של דבר, מובן שגברת ונדי היא שהסבירה הכול. "החלומות דולפים מארץ לעולם-לא," אמרה. "כנראה משהו לא בסדר. אם אנחנו רוצים שהחלומות ייפסקו, עלינו לגלות מה הבעיה."
גברת ונדי היתה מבוגרת, ולא היה אדם הגיוני ממנה. היתה לה חשיבה מסודרת. במשך שישה ימים בכל שבוע היא הסתייגה בתוקף מהחלומות המלכלכים את הבית. אבל ביום השביעי היא לא היתה לגמרי בטוחה.

באחרונה היא החלה למהר למיטה, להוטה לקראת אותו הבהוב דמדומים שמגיע בין ערות לשינה. מאחורי עפעפיים עצומים היא היתה ממתינה לחלום שיצוף לעברה ממש כפי שפעם נהגה לצפות בחלון חדר השינה שלה בתקווה-לא-תקווה שדמות קטנה תגיח מבין הכוכבים. בכל פעם ששכבה לישון הואץ קצב פעימות לבה למחשבה שתציץ שוב בלגונה, או תשמע את קריאתה של ציפור לעולם-לא. ויותר מכול השתוקקה לראות שוב את פיטר: החבר שהותירה מאחור בארץ לעולם-לא לפני שנים רבות כל כך.

עכשיו החלה ארץ לעולם-לא להתחכך בכאן ובעכשיו, לפעור חורים באריג שביניהם. קנוקנות של חלום החלו לחדור מבעדם. הכול אינו כשורה. איכשהו, גברת ונדי ידעה זאת.
"אולי החלומות הם מסרים," אמר תאום אחד.
"אולי הם אזהרות," אמר השני.
"אולי הם תסמינים," אמר דוקטור תולתול והניח את הסטטוסקופ שלו על מצחו להאזין לחלומות שבפנים.
"אני חוששת מאוד שזה המצב," אמרה ונדי. "משהו אינו כשורה בארץ לעולם-לא, רבותי... ולכן אנחנו חייבים לחזור לשם."

פיטר פאן בארגמן / ג'רלדין מקורקין, הוצאת זמורה ביתן. מאנגלית: יעל אכמון