פטפוטי פות

"היטב זכרתי איך ייחלתי שתצא בת קול ותאמר: את יפה. עד בוש חיכיתי למילה טובה, או שתיים, לא יותר מזה... [...] באותן שנים הרעב לחיזוק מהסביבה לא ידע שובע. שיערתי שיפות אמיתיות לא נאחזות בפיסת מחמאות, כי הן שומעות אותן כל הזמן. עם הזמן הפסקתי לצפות לאישור, כדרך נשים המוותרות על חלומות נעוריהן מתוך הנחה שאם לא התממשו, יש כנראה סיבה. הכרה צורבת בחוסר היכולת לגרום לאדם אחר להשיב אהבה, המולידה ויתור אמיתי, להבדיל מויתור טקטי. ודווקא מתוך החירות שהעניק לי הויתור באה הישועה. פתאום הרעיפו עלי מחמאות שערבו לאוזני." ("הטנגו המטורף שלי", עמ' 166-167).

גיבורת הספר, מיכאלה, היא עורכת ספרים, אשר מגיע לידה כתב יד שהפלא ופלא, משיק לחייה הפרטיים. פה וגם פה, הגיבורה נמצאת במערכת יחסים ארוכה ויציבה לכאורה שמתגלעים בה בקיעים ופרצות הקוראות לגנב, או לבוגדת. אבל לא די לה למיכאלה באותו כתב יד שהגיע כאילו בידו של גורל כדי להאיר על חייה. כל סביבתה כאילו קיימת רק כדי לשקף מכל הזוויות האפשריות את חייה שלה. בעולמה אין אירוע שמנותק ממנה – שיר ברדיו, ציטוט מספר, סצינה קולנועית. יו ניים איט.

אולי העניין טמון בטעמי האישי – אני לא מחבבת מה שנקרא ספרי בנות, הפונים לנשים ומהגגים על עולמן. עגמומיות או אושר חיי הנישואים, ואינטריגות בין חברות-הכי-טובות, הם חומר מצויין כמו כל שאר החומרים האנושיים לספרות, אבל הטיפול שיש לטפל בהם כדי שיתעלו מעל היומיומיות, זקוק לכלים מעודנים ומתוחכמים יותר מאלו שמשתמשת בהם תמי שמש-קריץ.