הזהרו מהמערבולת

אחד הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר שקוראים דורשים מספר מתח, הוא שיפתיע אותם. ניתן להפיק הנאה מאוד קטנה מהגילוי שבמהלך הקריאה, צדקת לאורך כל הדרך. בסופה של קריאה, התחושה היא שרימו אותך. לשווא צלחת את כל העמודים, הסופר לא חשב על עלילה טובה משלך.

"המערבולת" מאת אורלי קראוס ויינר, מספק לעיתים טוויסטים מפתיעים, אך כולל ברובו מהלכים ספרותיים צפויים עד זרא. הקורא מוצא את עצמו מבולבל, רק אחרי שהעמיסו עליו מידע רב ומפוזר - שפע שמות או קיטועים חפוזים בדרך לסצנה הבאה. האם זה יוצר מורכבות? לא, זו פשוט טריפת קלפים שמתחזה להפתעה.

עלילת ספרה של קראוס-ויינר, מבלי להסגיר פרטים רבים מדי, סובבת בעיקרה סביב רוני שטרום, פסיכולוגית משטרתית מצליחנית, ואלכס, שותפתה לדירה. נראה שהבחירה בשמות דו-מיניים גם היא אמורה להביא עימה בלבול לרגע - מה, שתי נשים מבוגרות חולקות דירה? הייתכן? אל חשש - אנו בעולם סטרייטי לחלוטין, והן מגדלות יחד, מטעמי נוחות, את ילדיהן הפרטיים, אך מחוזרות הטרוסקסואלית.

בהמשך יש חטיפה, מרדף, יהלומים גנובים, אי יווני (ללא הקשרים פוליטיים), צוללנים ביחידת סיירת, ניצולי שואה ונאצים. כל המישמש הזה אמור לטעת אותנו עמוק בתוך ישראל כזירה בינלאומית למרדף מרגש ועוצר נשימה. אפעס – לא ריגושים, ולא נשימה עצורה. מקסימום כחכוח בגרון כדי להעביר את אי הנעימות שמתלווה לתחושה שמהתלים בנו.

מספר מתח, בדרך כלל, לא מצפים להרבה יותר מאשר עלילה. הכתיבה לא אמורה להיות מרתקת לכשעצמה ואיפיוני הדמויות לא ניחנים על פי רוב ברגישויות טולסטויות. אבל גם לזלזול בקורא מוכרח להיות גבול. הגבול הזה צריך לעבור, למשל, בתיאור של שתי דמויות נשיות שאחת מהן "דומה לשרון סטון". אפילו לסופר שמתאמץ ליצור בכוח צירופי מקרים מדהימים בחוסר הסתברותם, צריכים להיות כלים מחודדים יותר בארסנל הספרותי שלו. הגיוני יותר להתאמץ ולתאר תווי פנים ייחודיים, מאשר לרפרר בעצלות לשחקנית קולנוע. אל דאגה, לשם איזון, יגיע מאוחר יותר גברבר ש"דמה מאוד לבראד פיט". העולם אכן מופלא וכולם הם כפילים של כוכבי קולנוע נערצים.

שוב ושוב, חוזרות ומציינות הדמויות את הפתעתן הגדולה מצירופי המקרים הבלתי מתקבלים על הדעת שהן חוות. הפנייה העקיפה אל הקורא ופיוסו בעזרת הודאה שאכן מדובר במקרים שלא יאמנו, הם יריה ברגל העלילה, שגם כך היא צולעת. אפילו חוסר הסתברויות משווע במופרכותו, ניתן לבנות בצורה יותר מעוררת אמון. קראוס-ויינר מביכה את הקורא עם חורי עלילה ופתרונות 'דאוס אקס מכינה' כדי לקשור את הקצוות הכה פרומים.

אבל מה שהופך את הספר לכל כך חסר מתח, הן הדמויות שלא מעוררות שום איכפתיות. הן נותרות כל כך חלולות, שלא ממש משנה לנו אם ידרסו, תיזרק עליהן חומצה, או יכניסו אותן לכלא התאילנדי למאסר עולם. אפילו עלוני החינם בכיס שלפניכם בטיסה, עדיפים על פני הספר.

המערבולת / אורלי קראוס-ויינר, זמורה ביתן דביר, 2006. 78 ש"ח