המערבולת

הגבר הצעיר החנה את הקטנוע ליד הגדר הלבנה והסתכל בעצבנות לצדדים. הרחוב היה נטוש. הווילה, בשולי שכונת הפרוורים האמידה, נראתה שלווה. אף מכונית לא חנתה בחזיתה. הוא הציץ בשעונו. השעה היתה ארבע בדיוק. היה לו מספיק זמן. הוא ידע שקורבנו יימצא שם לבד עוד כשלוש שעות. בזהירות מישש את כיסיו, לוודא שבאחד מהם נמצאת הסכין. בשני היה כובע גרב. למרות שכבר ביצע פשעים כאלה, תמיד חשש שישכח משהו. הוא נכנס לכניסה המוגנת של הווילה וחבש במהירות את כובע הגרב שכיסה את פניו. אחר כך צילצל בפעמון. קול של ילדה שאל מעבר לדלת, "מי זה?"

הוא התכופף ומיהר לענות בקול חביב ומלא ביטחון, "אורי מהדואר. יש לי חבילה בשביל אבא." תמיד אמר אבא, זה נתן להן הרגשה שהוא מישהו שאבא בטח מכיר. "רגע," היא אמרה וצלילו של מפתח נשמע, סובב במנעול. הדלת נפתחה לרווחה והיא עמדה מולו, עיניה נפערו בבהלה ופיה נפתח. הוא מיהר ושלח יד אחת לחסום אותו בכוח. בידו השנייה שלף את הסכין הקפיצית. עיניה של הילדה הביעו עתה אימה. הוא דחף אותה אל הקיר, הניח את הסכין על צווארה ובעט ברגלו בדלת שנסגרה בטריקה. "אף מילה," סינן בשקט את אחד ממשפטיו השגורים, "תהיי ילדה טובה ו..." שום דבר לא יקרה לך, רצה להגיד, אלא שאז קרה משהו מאוד לא מתוכנן. ידיים שריריות לפתו אותו מאחור וקול בס הלם באוזניו, "זרוק את הסכין, יא מניאק!"

הסכין נשרה מידו. הילדה מיהרה לברוח. מרחוק עלה באוזניו קול בכיה. גם הוא רצה לבכות, אבל כל מה שהצליח למלמל בקול ניחר היה, "אני רוצה את אבא שלי..." ואז נגרר החוצה והוכנס לניידת.
פקד רוני שטרום חיבקה את כתפיה של דנה ואמרה לה שהתנהגה כמו גיבורה. הילדה ניסתה לחייך. שתי דקות מאוחר יותר פרצו לדירה הוריה המודאגים, שנאלצו לבלות את היום הנורא הזה אצל השכנים. האם זינקה אל בתה ואימצה אותה אל לבה. האב חיבק את כתפי שתיהן.

"הכול בסדר עכשיו," אמרה להם רוני, "הילדה שלכם מדהימה. היא התנהגה באומץ לב בלתי יתואר. תודה רבה לכם. בלי שיתוף הפעולה שלה ושלכם לא היינו מצליחים לשים עליו יד כל כך מהר."
"מי יודע לכמה ילדות זה עוד היה קורה..." מילמלה האם. רוני התקדמה לכיוון היציאה והודתה שוב להורים ולילדה. "אם תצטרכו אותי, אני תמיד לרשותכם," היא שלחה שוב מבט בוחן בפניה שטופות הדמע של דנה. היא נראתה לה במצב רגשי טוב יותר, אחרי שהרשתה לעצמה לפרוק את המתח. רוני בילתה איתה שבוע ארוך ומתיש, עמוס שיחות והסברים. זה היה לאחר שהוריה דיווחו למשטרה כי גבר על אופנוע עקב אחריה יום אחד. דנה היתה חכמה מספיק כדי להקפיד ולזכור את מספר האופנוע.

רוני וחבריה ביחפ"ק מרכז נדרכו. הם חיפשו גבר על אופנוע במשך חודשים רבים. בדיקת מספר הרישוי העלתה שהאופנוע שייך לבנם של זוג עורכי דין פליליים, מהמפורסמים במדינה. לא נדרש מאמץ אינטלקטואלי מיוחד כדי להבין שיהיה קשה לחקור אותו כמו שצריך על הקשר שלו למעשי האונס שפשטו כמו מגפה בסביבה. האנס גם לא הקל עליהם. הוא השתמש בכפפות ובכובע גרב בכל המקרים. לא היה מנוס מפעולה לא שגרתית — להניח לו להיכנס לבית של דנה ולשלוף את הסכין.

רוני קיוותה בכל לבה שהוריו המפורסמים לא יצליחו למלט אותו בקלות מהעונש הכבד שהגיע לו. גוש ענק של זעם עלה בגרונה. מבחינתה היה אפשר להוציא אותו להורג, או לפחות להניח לו להינמק בכלא עד יום מותו. עינב, בתה, היתה בדיוק בגילה של דנה. רוני הרגישה מחנק כשחשבה שדבר כזה היה יכול לקרות גם לה. בתנועה אוטומטית שלפה את הנייד וצילצלה הביתה. עינב ענתה בקול מנומנם, דיווחה שהכול בסדר. היא אכלה ועוד מעט תכין שיעורים. רוני שאלה אם נועם גם אכל, רק כדי להיות בטוחה שהוא שם איתה. עינב סיפרה שהוא נשאר בבית ספר אחרי הלימודים לשחק כדורסל, והוסיפה שזה רעיון מעולה כי הוא התחיל כבר לגדל כרס. רוני השתדלה להשמיע גיחוך, רק כדי להסתיר את העצבנות הפתאומית שקפצה עליה. היא נפרדה מהילדה לשלום. לבה היה עדיין לא שקט, לכן התקשרה לנייד של אלכס, השותפה שלה לדירה.
"היי," אמרה לה, מנסה להישמע טבעית ככל האפשר, "איפה את?"
"בדרך הביתה," אלכס נשמעה עליזה מתמיד, "יש חדשות טובות, תוך שבוע קונים אותנו! מקסימום שבועיים."

"מזל טוב." לאלכס היתה חברת סטרט-אפ שפיתחה תרגום סימולטני של דואר אלקטרוני בשבע שפות. לפני כמה חודשים נכנסה למשא ומתן עם חברה אמריקאית על רכישת החברה. אלכס היתה בעננים, וגם העיתונים, שערכו ביניהם הימורים על גובה סכומי הרכישה, בשבע ספרות ובדולרים, חגגו. אבל החברה האמריקאית לא התרשמה מהכותרות. שליחיה התישו את אלכס ושותפיה בפגישות וישיבות לאורך חודשים רבים. אבל רוני הקפידה להגיד "מזל טוב" בכל פעם שאלכס אמרה שתוך שבוע, מקסימום שבועיים, זה קורה.

"טוב, גם אני אגיע עוד מעט, תני לעינבי חיבוק בשבילי," אמרה רוני כשראתה את אלון שיטרית ושי, שחיכו לה במכונית. מבטיהם הביעו קוצר רוח. היא נאנחה. לשניהם לא היו ילדים. איך יוכלו להבין ללבה של אמא מודאגת, שבתה יכולה להיות קורבן אונס כל רגע.
"היית יכול לוותר על המניאק," נזפה בשי כשנכנסה למכונית.
"מצטער," הוא ענה, "לא הצלחתי לשלוט בעצמי. אני שונא אנסים! בעיקר של ילדות."
"ואני שונאת להטיף מוסר, אבל סיכמנו שהילדה לא צריכה לשמוע ביטויי אלימות יותר ממה שמחייבת המציאות. גם ככה זו היתה עבורה טראומה לא קטנה."
שי הרכין את ראשו ונראה נזוף. שיטרית הזדרז לצאת להגנתו. "רוני, די, באמת, הילדה היתה גדולה מהחיים. הלוואי עלי כזה קור רוח. קטן עליה לשמוע כמה קללות."

רוני נאנחה בקוצר רוח. היא באמת לא אהבה להטיף מוסר. אבל חיבבה עוד פחות את המקרים שבהם חלקו על דעתה בתחומים שרק היא הבינה בהם, לפחות ביחידה. היא היתה הפסיכולוגית הבכירה ביחידה לחקירות פליליות של קטינים. תפקידה היה רחב טווח, החל בטיפול בפושעים צעירים ועד לטיפול בקורבנות שלהם. בהסתמך על ניסיונה, האמינה שאין דבר כזה — ילדים קרי רוח. לתפיסתה, הם תמיד עשו הצגה, בעיקר כלפי חוץ. לעתים גם כלפי פנים. בכל מקרה, היה להתנהגות הזאת מחיר.

"אתה חושב שההורים שלו יוציאו אותו מזה בזול?" שאלה את שיטרית בקול תובעני.
"אם זה יהיה תלוי רק בי, אז לא."
היא הרגישה מרוצה יותר. תשובתו של שיטרית הבהירה לה, במשפט לקוני אחד, שימליץ על כתב אישום כזה, שאפילו הפרקליט של או-ג´יי סימפסון לא יצליח להציל את האנס הנאלח הזה מהעונש המרבי הקבוע בחוק.

אחרי שנתיים של עבודה משותפת, הבינו שיטרית והיא זה את זה בלי דיבורים מיותרים. רק דבר אחד הוא לא הבין — למה היא לא רוצה לצאת איתו. רוני חיבבה מאוד את שיטרית. בינה לבין עצמה גם הודתה שהוא גבר מושך. אבל היה לה הסכם עם אלכס. הסכם שאסר התקשרויות רציניות עם גברים, עד שהילדים, עינב שלה ונועם של אלכס, יגיעו לגיל שמונה-עשרה. כשסיפרה לו על כך, הוא הבטיח להשתדל לא להיות רציני. רוני צחקה אז. אבל בסתר לבה הצטערה שלא הכירה אותו קצת קודם. עשר שנים קודם, למשל, כשרק התגרשה ולפני שהספיקה לעבור כמה חוויות מצלקות עם גברים. שיטרית באמת מצא חן בעיניה. זאת היתה הבעיה, בעצם — המלכוד. למעשה, התיר ההסכם בינה לבין אלכס פגישות עם גברים. אפילו יותר מזה. הן הסכימו שמותר להביא גבר הביתה, אפילו לכל הלילה. אלכס גם עשתה את זה לפעמים. אבל לא ליותר מלילה אחד רצוף, כך סיכמו ביניהן. שיצא מוקדם בבוקר, כדי שלא ייתקל בטעות בילדים. ורצוי שיביא איתו רק מברשת שיניים, בתיק קטן, אם הוא ממש חולה ניקיון.

רוני הרגישה צריבה בלבה כשנזכרה בתגובותיה של עינב בכל פעם שהסתיים אחד הרומנים ארוכי הטווח של אמה. היא היתה מכרכרת סביבה כל היום ומנסה לגרום לה לחייך, עד שרוני, במאמץ לצחוק, היתה בדרך כלל פורצת בבכי. הילדה גם היתה מסרבת ללכת לאבא שלה כשהיה מגיע סוף השבוע שלו, כי לא רצתה שאמא תישאר לבד ותהיה עצובה. רוני חשבה שזה לא טוב בשבילה. ממש רע אפילו. היא לא נדרשה לתואר בפסיכולוגיה כדי להבין שהילדה מפתחת כלפיה סינדרום אימהי מאוד לא בריא. כשפגשה את אלכס זה היה הנושא הראשון שעלה בשיחה ביניהן. גם אלכס חוותה עם נועם חוויות מהסוג הזה, ואפילו קשות יותר. היא היתה אלמנה, ונועם לא ממש הכיר את אבא שלו. אלכס טענה שהוא מפתח תלות ונקשר בן רגע לכל גבר שמופיע בסביבה. רוני הסכימה שזה לא בריא. הדרך מהשיחה הזאת ועד להסכם ביניהן היתה קצרה להפליא. לאלכס היה יותר קל לעמוד בהסכם. לא היתה לה בעיה עם סטוצים. אבל רוני לא היתה בנויה לזה. ממש לא. היא היתה מסוג הנשים שמתאהבות עוד לפני שהגיעו למיטה. כל ההכשרה הפסיכולוגית שלה לא הועילה כדי לשנות את הדפוס הזה.

למגורים המשותפים עם אלכס היו הרבה יתרונות. היא אהבה את התחושה שהיא לא לבד עם עינב, שהם ממש משפחה. זה העניק לה תחושת ביטחון שלא הרגישה קודם. כשהיתה מגיעה הביתה ורואה שכל האורות דולקים, היה מציף אותה אושר גדול. כשהילדים רבו ביניהם, חשה סוג מוזר של נחת. ככה זה במשפחות, ילדים רבים. וכשאלכס היתה מגיעה, מניחה במערכת דיסק של ג´ניס ג´ופלין וצורחת ביחד איתה, הכול נשמע ממש מושלם. בית משוגעים משפחתי למהדרין.
הם הגיעו לתחנה. רוני מיהרה להיכנס למשרדה כדי לסיים לעבוד על הטפסים. היא מילאה אותם כמעט בלי לקרוא את הכתוב. לתפיסתה, התפקיד שלה הסתיים כשיצאו מהבית של דנה. אבל תפיסתה לא שינתה הרבה. התפקיד הזה חייב גם עבודת ניירת מתישה. רוני אהבה את עבודתה למרות המועקה שהיתה כרוכה בה לפעמים, ולמרות שבימים כמו היום, כל מה שרצתה היה לחזור מהר הביתה ולחבק חזק את עינב.

הבית היה חשוך כמעט לגמרי. רק בחדר של נועם דלק אור. רוני החלה לחוש שוב את המועקה שליוותה אותה כל היום. אבל אז ראתה את המכונית של אלכס חונה מאחורי הבית ותחושת הקלה פשטה בה.

"בטח תפסה איזה נמנום," חשבה לעצמה, "והילדים משחקים ביחד בפלייסטיישן של נועם."
הרעשים שעלו מחדרו של נועם הוכיחו לה שצדקה. היא מיהרה לעלות במדרגות כשלבה עולה על גדותיו מגעגועים לעינב. עוד מעט תחבק אותה ושאריות המועקה שלה יתפוגגו, קיוותה. היא דפקה קלות על הדלת ונכנסה מיד. לבה קפא. נועם היה שם לבד, שקוע כל כך במסך שלפניו, עד שלא הרגיש בכניסתה.

המערבולת מאת אורלי קראוס ויינר. הוצאת כנרת זמורה ביתן