האיש שראה הכל: חנוך לוין בן 70

"אך נומה ילד, אל תפחד
הרי המלכות היא שלמה
לרוב הדודים יש רק רגל אחת
אבל המלכות היא שלמה
וכל הדודות מסביב לבור
מחכות לך ילד גיבור
אבל המלכות היא שלמה"

(מתוך: "המלכות היא שלמה", מלכת אמבטיה, 1970)

 

במידה רבה חנוך לוין הוא הסאטריקן הראשון בישראל ויש שיאמרו שגם האחרון. אמנם נשמעה ביקורת על הממשל גם לפניו, אך היא אף פעם לא הייתה כל כך ישירה ובוטה. באוגוסט 1968, קצת יותר משנה אחרי הנצחון האופורי במלחמת ששת הימים, העלה לוין יחד עם הבמאית עדנה שביט את הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה" ובו לעג למלחמה, לערכיה ולתוצאות המרות שהיא מביאה איתה. אחד השירים המפורסמים הזכורים מאותו מחזה (מלבד שיר הנושא) הוא השיר "שחמט" המדמה את המלחמה למשחק המלכים: " לאן הלך ילדי/ ילדי הטוב לאן/ נפלו חיל שחור וגם לבן/ לא יחזור אבי/ אבי לא יחזור/ ואין חייל לבן ואין שחור/ בכי בחדרים ובגנים שתיקה/ על לוח ריק רק מלך ומלכה".

שנה לאחר מכן העלה יחד עם אחיו דוד מחזה בשם "קטשופ" שהמשיך את אותו קו בדיוק ויצא נגד הפאתוס המילטריסטי הישראלי ואזלת ידם של המנהיגים. לוין למעשה קבל נגד האתוס הציוני ששולח אנשים צעירים אל מותם תוך הסתמכות על הבטחה תנ"כית שהארץ הזו שייכת ליהודים. כך הוא כותב בשיר "אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם" : "הנה הארץ השלמה, ועליה לא אמסור נפשי/ ומה שמבטיח אלוהים, שיקיים על חשבונו הפרטי/ כי אני אינני חול אשר על שפת הים/ ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם".

את טרילוגיית המחזות הסאטיריים שכתב לוין מיד לאחר מלחמת ששת הימים, משלים כמובן המחזה המפורסם מכולם - "מלכת אמבטיה" - שחולל מהומה רבתי והציב את לוין במרכז השיח הישראלי באותן שנים. "מלכת אמבטיה" הפך לציון דרך בתרבות הישראלית, לא רק בגלל המסרים החתרניים שלו אלא בעיקר בגלל מחאת הקהל שגרמה למנהלי תיאטרון הקאמרי להוריד את המחזה לאחר 19 הצגות בלבד.

 

עוד בטרם החלו ההצגות, ביקשה סיעת המפד"ל בעיריית תל אביב לצנזר את השיר "עשרת הדיברות" בטענה שהוא מחלל את כבוד התנ"ך ומאוחר יותר ביקשה המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפסול שיר ומערכון נוספים מההצגה. לבסוף איימה הממשלה להפסיק את הסיוע הכספי לתיאטרון אם לא תורד ההצגה לאלתר - איום שהכריע את גורלה של ההצגה, חרף מחאותיו של לוין.

לוין חזר לכתיבה הפוליטית במחזהו "הפטריוט", שהועלה באוקטובר 1982 בבימויו של עודד קוטלר. המחזה מתאר אזרח ישראלי המבקש להגר לארצות הברית, ולשם כך מתבקש על ידי הקונסול האמריקאי לירוק על אמו, ועל ידי הממונה על השטחים לבעוט בפני נער ערבי.רגע לפני עזיבתו הוא מגויס למלחמה באלבניה ונהרג. כשהוא מגיע לגן עדן הוא מתחיל לבקש מחילה אך לבסוף מקניט את אלוהים ותופס את כסאו.

 

גם את המחזה הזה ביקשה המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפסול בשלמותו, אולם הבמאי עודד קוטלר החליט להעלותו על הבמה בכל זאת; יצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה, המליץ להגיש כתבי אישום כנגד הנהלת התיאטרון בגין הפרת חוק הצנזורה, והמחזה הותר להצגה רק לאחר שקוצץ.

 

הסאטירה הפוליטית של לוין, התאפיינה בערעור המוסכמות שעליהן הושתתה החברה. למעשה, ערעור המוסכמות הוא קו המחבר את כל חלקי היצירה שלו - בין אם זהו העיסוק בפן הגופני והמודחק של בני האדם (מתשוקות מיניות ועד עשיית צרכים) ובין אם בעיסוק הישיר בפן המפחיד ביותר של הקיום - המוות.

 

 

סיפור על אהבה וקקי

"נקב קטון לך באחורייך,
יודע הוא שתי לשונות:
לשון הפרה שאכלת אתמול,
ולשון בעלך, יהושע גרנות"

(מתוך "הג'יגולו מקונוגו וטיפוסים אחרים", הקיבוץ המאוחד, 1994)

כל מי שנחשף ליצירתו של חנוך לוין נאלץ להתמודד עם העיסוק האובססיבי שלו באיברי גוף ותוצריהם. כבר בשנת 1972 העלה לוין את המחזה "יעקבי ולידנטל" ובו מככבת אישה דשנה בשם רות שחש הנודעת בכינויה "ביג תוחס" (ישבן גדול ביידיש).

 

העיסוק של לוין בתאוות הגוף ובאיבריו השונים מתריס כנגד הצביעות הגדולה של החברה הבורגנית המהוגנת, אבל בו בזמן גם מעיד על ריקנות עמוקה שטבועה בהשקפת עולמו של לוין ועל הצורך למלא אותה בדבר מה. בשיר "בין שדך הימני לשדך השמאל", למשל, הוא מקשר בין הריקנות הגדולה הזו לנחמה שבגופניות: "בין שדך הימני לשדך השמאלי/ זוחלת טיפת זיעה שלי/ ואני כה עייף ואין חשק לחיות" (מתוך "הג'יגולו מקונגו", 1994).

הריקנות והעייפות מהחיים גורמת לדמויות של לוין להתרכז ביצרים הקמאיים שלהן, והמפגש הזה מייצר את אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה של לוין - ההומור. במחזה "הזונה מאוהיו" מתואר קבצן זקן שכל חייו חולם על זונות צמרת מאמריקה, אך לא יכול להרשות לעצמו לספק את תאוותו. לרגל יום הולדתו הוא פונה לזונת רחוב עלובה ומוציא את מעט כספו תמורת שירותיה, אך הוא לא מצליח לתפקד. הוא פונה לאיברו : "אל תישן לי שם עכשיו, אולי אתה לא יודע, אבל כל הכסף כבר אצלה! אין לי אף אחד מלבדך בעולם, אל תעזוב אותי לבד עכשיו". כיוון שהקבצן הזקן בזבז אל כל כספו על חלום שלא התגשם, מגיע בנו, קבצן גם הוא, ומבקש מהזונה את הכסף בחזרה. כשהיא מסרבת הוא מבקש שלפחות תעביר לו זכות הבילוי איתה בירושה, כיוון שאביו לא ניצל זאת.

 

העירוב הזה בין דמויות משולי החברה, עיסוק גס במין וחוסר תקווה משווע, הוא שיוצר את התמהיל המר-מתוק שעולה מיצירתו של לוין (תמהיל דומה מופיע גם במחזה "סוחרי הגומי" שנסוב סביב אדם היורש מאביו עשרת אלפים קונדמים אותם הוא מנסה למכור).

בשנת 1981 העיסוק המתמיד של לוין בגוף האנושי חולל שערוריה חדשה. המחזה "ייסורי איוב" שעלה בתיאטרון הקאמרי (הפעם גם בבימויו של לוין) כלל סצינה בה איוב (בגילומו של השחקן יוסף כרמון) נראה עירום, כשהוא משופד באחוריו על מוט של חיילי הקיסר, וכך הוא נמכר לקרקס על מנת שגסיסתו תמשוך קהל. סגנית שר החינוך והתרבות דאז מרים גלזר-תעסה טענה מעל בימת הכנסת כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת".

 

בעוד העיסוק של לוין במין ואיברי מין היה חביב על חלק מהקהל שלו, ההתמקדות בהפרשות ופסולת שהגוף מייצר נראתה לעיתים כהתעמרות לשמה באוהדיו. בשיר "וריאציות על החדר הקטון" הוא מתייחס לסוגי התוצרים השונים שמופיעים להם בבית השימוש (הלא הוא החדר הקטון) : "יש לפעמים עניין אחד/ ארוך, עגום/ המסתיים בעסק חוּם;/ ולפעמים אותו עניין/ יותר ארוך, יותר עגום/ נגמר לו בלא-כלום". וכמובן זכור אותו שיר ילדים על "הילדה חיותה הרואה ממותה" מספר הילדים למבוגרים של לוין, שמסתיים בלקח חינוכי: "מוסר השכל, אמרה אמא של יָקי לְיָקי: אם כבר לראות חיות, מוטב לראות תולעים בקָקי".

עם זאת, נראה כי לוין לא התכוון רק להתריס נגד הקהל ולהציג בפניו נושאים שהוא מנסה להדחיקם. העיסוק שלו בגוף ובתוצריו קשור קשר עמוק בתפיסה שלו לגבי אפסיות האדם והריקנות שבחייו. כפי שמאיר אריאל כתב בשירו, גם לדעת לוין "הבנאדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם" - מעפר הוא בא ולעפר הוא ישוב. כל הנסיונות שלו, של האדם, להיות מתוחכם, לא יכולים לכסות על העובדה שהוא יושב בבית הכיסא ומפריש את נוזליו כאחרונת בהמות השדה. התולעים והרימות, לדעת לוין, לא יתחשבו בתחכום שלו מרגע שישוב לעפרו.

 

 

 

המוות אינו מחוסר עבודה

"עִם הַמָּוֶת מֻתָּרִים קִשְׁרֵי הַמִּשְׁפָּחָה,
וּבֵן לְאָבִיו כְּכֶלֶב,
וּבְלֵיל הַסֵּדֶר אִישׁ לְעַצְמוֹ
עַצְמוֹתָיו יִלְקֹק בִּבְדִידוּת מְנֻוֶּלֶת.

אָבִינוּ, אֲשֶׁר אוֹתָנוּ אָהַב,
פִּיו פָּעוּר לַשָּׁמַיִם: הַב הַב"

(מתוך "חיי המתים", הספריה החדשה, 1999)

המוות קיבל מקום מרכזי כבר ביצירותיו הסאטיריות המוקדמות של לוין, אבל בהן דובר על מוות של אנשים צעירים במלחמה (למשל בשיר "אבי היקר" מתוך "מלכת אמבטיה" או בשיר "חייל של שוקולד" שנכתב ללהקת "החלונות הגבוהים"), בעוד שביצירות אחרות שלו, המוות נוכח כתחנה הסופית אליה אנחנו הולכים ומתקרבים מיום לידתנו.

 

במחזה "מלאכת החיים" שהוצג לראשונה בשנת 1989, מקוננת לביבה על בעלה המת יונה: "יונה, אל תמות! אל תעזוב אותי, יונה! עוד נשאר לנו להזדקן ביחד, שכחת? כל המלאכה הקשה, המפרכת, מלאכת הזקנה והבּלָיָה, עבודת היום-יום של הייאוש, המחלות, הכוחות ההולכים ואוזלים, והפחד - הוי פחד המוות הזוחל בלילות הארוכים בלי שינה - לא הוגן שתשאיר את הכל על כתפי, אין לי כוח לבדי".

במחזה "חפץ", שהועלה לבמה בשנת 1972 והיווה למעשה את ההצלחה המסחרית הראשונה של לוין, מסופר על דמותו של חפץ שמצפה שיניאו אותו מהתאבדותו, אולם כולם דווקא מעודדים אותו לכך. כשמגיע הרגע להתאבד, הוא אינו מוצא אומץ לכך ומתחרט, אבל פוגרה (דמות נוספת) דוחפת אותו מהגג. שוב אנחנו רואים את השילוב האופייני ללוין בין קשיים קיומיים להומור חסר גבולות.

המחזה "אשכבה" עסק כבר כולו במוות, דבר שהתבטא גם בלבושם של השחקנים על הבמה וכמובן בשם עצמו של המחזה. העובדה שלוין כתב וביים את המחזה כשהוא עצמו היה על ערש דווי, רק חידדה את העיסוק בשאלת המוות; ניתן להבין מדבריה של "הזונה עם השומה" כי כשלוין כתב את המחזה הזה הוא דיבר גם על חייו ומותו שלו: "הוי, פשפוש'קלה, לא לנצח תשחק בפושק'לה יום אחד תרגיש חלושק'לה יהיה מיחושק'לה רופא ירביץ מישמושק'לה ימצא שם איזה גושק'לה והמצב אנושק'לה ולאחר ייאוש'קלה ונשיקה למוש'קלה חיבוק לזוש'קלה והופ- סוף לקישקושק'לה".

לוין המשיך לעסוק במוות ביצירות כמו "רצח", "הלוויה חורפית", "קומדיה שחורה על החיים ועל המוות" ועוד רבות אחרות, והעיסוק הזה היווה רק נדבך בתוך תחום יותר רחב שחקר לוין ביצירתו ושכבר הוזכר קודם: הריקנות ואפסיותם של החיים. הריקנות של המוות נמצאת כבר בתוך החיים לדידו של לוין, רק שאז עוד יש נסיון להיאבק בה בעזרת הומור או סיפוק מאוויים. אבל המוות החיצוני - הוא מסיים כבר הכל ואין אחריו עוד כלום.

 

חנוך לוין הלך לעולמו בגיל 56 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. צעיר מידי מכדי למות, ואולי המוות, שעסק בו כל חייו, הקדים לפגוש בו כדי להכיר מקרוב את המעריץ מספר אחת שלו. למזלנו, המוות לקח רק את גופו של לוין, אבל השאיר לנו את יצירתו הענפה, שאנחנו יכולים לחזור ולקרוא בה שוב ושוב בכדי להבין טוב יותר את חיינו שלנו.

 

"אחרי מותי אשכב לבדי על הגב.

כמו זקנה חמוצת ערווה מחכה לשווא.

מקבל עלי ערימות עפר ורקב.
בקינאה ורוגז יחלפו ימי מותי.
נשים תצחקנה בחוץ - עם מי? - לא איתי.
בשרי יימק בחלחול תרעלה איטי.
וירכי נערות מעלי תתפחנה בשר רוטט.
ותולעת אשר בצואתן, בינות שפתי תחטט.
ולי לא יהיה מה לומר. אני אהיה מת.
עודני חי. נשים חולפות על פני.
בבשרן אינני נוגע. אין לי פנאי.
לעלבון מותי הקדשתי את חיי".

("אחרי מותי", מתוך "הג'יגולו מקונוגו וטיפוסים אחרים", הקיבוץ המאוחד, 1994)