מאחורי המיתוס: האישה שהפכה את "פרנקנשטיין" לקלאסיקה
228 שנה חלפו מאז נולדה מרי שלי, הסופרת האנגלייה שכתבה בגיל 18 בלבד את הספר שנודע כ"פרנקנשטיין". הרומן, שנחשב לראשון בז’אנר המדע הבדיוני, עסק בשאלות על מוסר, מדע וחברה – והמשיך לעורר דיון גם בקולנוע ובתרבות הפופולרית. יותר משתי מאות אחרי שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שהמדע והחברה לא מצאו להן תשובה ברורה

מרי וולסטונקראפט גודווין נולדה בלונדון ב-30 באוגוסט 1797. אימה, מרי וולסטונקראפט, נחשבת לאחת מחלוצות הפמיניזם הליברלי, ואביה, ויליאם גודווין, עיתונאי אנגלי ופילוסוף פוליטי, שיש הרואים בו את אבי האנרכיזם המודרני. 10 ימים לאחר לידתה, מתה אמא של מרי מסיבוך בלידה, ואביה גידל אותה לבדו. היא לא למדה במסגרת פורמלית, אך חונכה בין ספרים, כתבי פילוסופיה ומחשבה חופשית, עולמות שינחו אותה גם ביצירתה.
בנעוריה פגשה את המשורר פרסי ביש שלי, מעריץ של אביה ואחד הקולות המרכזיים בתנועה הרומנטית. השניים התאהבו, וברחו לצרפת ב-1814, למרות התנגדות המשפחה. מסעותיהם באירופה, לצד חייהם האישיים הסוערים, חשפו את מרי לעולם של ספרות, שירה ופילוסופיה – וגם הכשירו את הקרקע ליצירה הגדולה שלה.
ב-1816, שהו מרי ופרסי בז'נבה, יחד עם המשורר המפורסם לורד ביירון – מהקולות הפרובוקטיביים והמשפיעים ביותר ברומנטיקה האנגלית – ועם רופא צעיר בשם ג'ון פולידורי. באותו קיץ, כשתחרות כתיבה ביניהם הפכה לשעשוע ספרותי, נולד הרעיון ל"פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני".
הרומן, שראה אור ב-1818, הפך במהרה לתופעה. לא עוד אגדה גותית, אלא יצירה שהעמידה במרכזה את גבולות הידע האנושי: סטודנט צעיר לרפואה, ויקטור פרנקנשטיין, יוצר יצור אנושי מחלקי גופות – ומגלה שהחברה אינה מוכנה לקבל את מה שברא. עד היום רבים חושבים שהמפלצת עצמה נקראת "פרנקנשטיין", אך למעשה, זהו שמו של המדען – והעובדה שהיצור נותר חסר שם, רק מעצימה את תחושת הבדידות והניכור שאליהם נידון.

ייחודו של הספר היה בכך שפתח ז’אנר חדש – המדע הבדיוני – והציג ביקורת נוקבת על החברה עצמה. המפלצת לא נולדה רעה, להפך - היא ביקשה קרבה, חמלה והכרה, אך דחייה, פחד ודעה קדומה הפכו אותה למה שהיא. בכך, הפך הספר לאמירה על אחריות האדם ליצירתו, על כוחה של חברה לייצר "מפלצות" מתוך עצמה, ועל הסכנות שבשאפתנות מדעית חסרת גבולות.
יש הטוענים שמרי שלי שאבה השראה גם מהמסורת היהודית: סיפור הגולם מפראג, דמות שנבראה מחומר מת כדי להגן על קהילה יהודית, ושבסופו של דבר עוררה פחד ואימה. ההשוואה הזו מחזקת את הקריאה בפרנקנשטיין כמשל אוניברסלי – לא רק על יצור בדיוני, אלא על פחדים אנושיים שמלווים תרבויות שונות.

במהלך המאות הבאות, קיבל הספר אינספור פרשנויות: משל דתי על האדם והאל, נבואה מוקדמת על הנדסה גנטית, כתב אישום חברתי נגד דעות קדומות, או סיפור רומנטי על בדידות אנושית. עיבודו הקולנועי מ-1931 בכיכוב בוריס קרלוף, ביסס את המפלצת כאייקון תרבותי – אבל הקריאה בו היום חושפת דווקא את האזהרה העמוקה שבו: כמה מסוכן יכול להיות כשאדם יוצר משהו שאין לו שליטה עליו.
שנותיה הבאות של מרי לא היו קלות: היא איבדה את אחותה פאני, שלושה מילדיה מתו בגיל צעיר, וב-1822 טבע בעלה, פרסי ביש שלי. היא חזרה לאנגליה עם בנה היחיד ששרד, המשיכה לכתוב רומנים, סיפורים ומסות, וערכה את שירתו של בעלה – אך אף יצירה נוספת לא התקרבה להצלחה של ספרה הראשון.

דמותה של מרי שלי מוכיחה עד כמה סיפור יכול לחצות את גבולות זמנו. פרנקנשטיין לא נותר ספר מהמאה ה-19, אלא הפך לאגדה מודרנית – יצירה שנעה בין ספרות, קולנוע, תיאטרון ותרבות פופולרית. המפלצת שבראה נכנסה ללקסיקון העולמי, והדיון המוסרי שהציבה ממשיך להתעורר בכל דור מחדש. מעטים הסופרים שדמות פרי דמיונם הפכה לסמל בינלאומי – והיא ביניהם.
מרי שלי הותירה חותם עמוק לא רק בזכות הרומן שפרסם את שמה, אלא גם כאישה צעירה שפרצה דרך, הרחיבה את גבולות הספרות והעזה להציב שאלות שהעולם מתחבט בהן עד היום.



