כשהרוע לובש מסכה של שכן נחמד: הסופר שמנסה להבין את נורמטיביות הרוצח הסדרתי
מוטי וקנין חקר במשך שנים כמה מהרוצחים הסדרתיים הידועים בעולם בניסיון להבין איך אנשים רגילים למראה מבצעים מעשי זוועה. כעת, עם צאת ספרו החדש "השכן שלך רוצח", הוא מספר לרשת 13 על הפגיעה המינית שעבר בגיל 10 ועל השתיקה אודותיה שנמשכה יותר מ-30 שנה, וגם מגלה את הקשר שגילה בין הטראומה האישית שלו לעיסוק בפשע אמיתי: "אי אפשר להמשיך לכתוב על כאב של אחרים בזמן שאני מתחבא מהכאב שלי"
יש משהו כמעט מרגיע ברוצחים בסרטי סלאשרים. הם בדרך כלל נראים כמו מי שצריך לברוח מהם: המסכה מאיימת, המוזיקה מזהירה, והצופה יודע היטב באיזה צד של הדלת נמצא הרוע. המציאות, למרבה הצער, הרבה פחות מנומסת. לפעמים הרוע מחזיק עבודה מסודרת, מגדל ילדים, מתפלל בשגרה ואומר שלום לשכנים. לפעמים הוא אפילו נראה כמו האדם האחרון שהייתם חושדים בו.
בדיוק במרווח המטריד הזה, שבין האדם שאנחנו רואים ובין זה שמסתתר מאחוריו, עוסק "השכן שלך רוצח", ספרו החדש של מוטי וקנין, אשר מוכר בזכות ערוץ היוטיוב Blackbeard ומהפודקאסט "פשע בתשע". בספר, וקנין לא מבקש רק לשחזר פשעים, אלא להבין שאלה שמלווה אותו כבר שנים: איך אדם שמנהל חיים רגילים לחלוטין מסוגל לבצע מעשים כל כך מפלצתיים?
כתבות נוספות במדור תרבות:
"לפעמים הרוע לא לובש מסכה של מפלצת, הוא לובש חליפה של שכן", הוא אומר בריאיון לרשת 13 לרגל צאת הספר לחנויות ולאתר "עברית". "אתה מסתכל על תמונות זירת פשע שבהן הכול ספוג בדם, ואז רואה את התמונה של אותו רוצח בדיוק חותך עוגה במסיבת יום הולדת משפחתית יום לפני כן ומחייך למצלמה".
לדבריו, דווקא הדיסוננס הזה הוא שהפך את הסקרנות שלו למשימה: "שם הבנתי שאני לא יכול פשוט לספר את הסיפור ולהמשיך הלאה, אלא שאני חייב לפצח את הקוד שמאפשר לאדם לנהל חיים כפולים".
המפלצת שגרה לידך
אחד המקרים המרכזיים בספר הוא זה של דניס ריידר, הידוע כ"רוצח ה-BKT", שניהל במשך עשרות שנים שתי זהויות: מצד אחד הוא היה איש משפחה, אב לשניים ודמות פעילה בקהילה; מצד שני, הוא היה רוצח סדרתי שרצח באכזריות לפחות 10 בני אדם. "הוא ההתגלמות המוחלטת של הסיוט האנושי", אומר וקנין. "הוא היה השכן שכולם מכירים, איש משפחה מתפקד, אדם שהנהיג קהילה דתית כנשיא מועצת הכנסייה. ובמקביל, במשך יותר מ-30 שנה, הוא היה הבוגימן של העיר שכפת, עינה ורצח באכזריות". לדברי וקנין, ישנו פרט כמעט קומי בסיפור לכידתו של ריידר, שאותו הוא מעדיף להשאיר לספר. "בסופו של דבר, הוא נתפס בגלל שהוא היה בומר", הוא רומז.
גם טד באנדי נשאר איתו הרבה אחרי שהתחקיר אודותיו הסתיים, דווקא בגלל הפער בין הכריזמה שלו ובין המעשים שביצע. "אלו שתמיד נשארו איתי בחושך אחרי שכיביתי את מסך המחשב, הם המניפולטורים הקרים", הוא אומר. "אלו שידעו להקסים את הקורבנות שלהם ולמשוך אותם פנימה בשקט, בזמן שבראש שלהם הכול עובד כמו פרויקט אדריכלי של מוות".
באנדי, שהיה משכיל, נאה וכריזמטי ואף התנדב במוקד למניעת התאבדויות, ניצל את החזות הבלתי מאיימת שלו כדי להתקרב לקורבנות שלו. "הן הלכו איתו בלב שלם כי הוא שידר את הדבר הכי מסוכן שיש – אמינות", מסביר וקנין. "הוא ההוכחה החיה לכך שקסם אישי יכול להיות כלי נשק".
"נעלתי את הזיכרון בקופסה שחורה"
אלא שמאחורי החיפוש של וקנין אחר מקור הרוע, נמצא גם סיפור אישי: בגיל 10 הוא עבר פגיעה מינית בידי קרוב משפחה. לדבריו, במשך יותר משלושה עשורים הדחיק את החוויה, ורק בגיל 41 החל להבין את ממדי הטראומה ואת הקשר שלה למסלול שבחר לעצמו.
חשוב לו להבהיר: הפגיעה עצמה אינה נחשפת בספר. הספר נכתב דווקא בזמן שבו החל לעבד אותה. "במשך כל השנים הללו נעלתי את הזיכרון הזה בקופסה שחורה בתוך הראש שלי", הוא פותח את הלב. "הכתיבה של הספר והטיפול שעברתי עזרו לי להבין למה יש לי משיכה כל כך חזקה לתוכן הזה, ומאיפה מגיע הרצון להוכיח שאנשים שנראים כמו אנשים טובים ונורמטיביים יכולים להיות, מתחת לפני השטח, מפלצות של ממש".
אתה מרגיש שהספר הזה עוסק בעקיפין גם בך?
"הרגשתי שאי אפשר להמשיך לכתוב ולשדר על כאב של אחרים בזמן שאני מתחבא מהכאב שלי. הבנתי שכדי להסתכל לקוראים ולמאזינים שלי בעיניים, אני חייב קודם כל לעמוד מול הילד בן ה-10 שהייתי ולהפסיק לשתוק".
כשהפשע הופך לבידור
בעידן שבו "פשע אמיתי" הפך כבר מזמן לתעשיית בידור עצומה, וקנין מבקש לסמן גבול ברור בין הרצון להבין את הפשע ובין ההתענגות עליו. "הגבול נחצה ברגע שבו אנחנו שוכחים שלקורבן היו פנים, שם וחיים שלמים שנגדעו בשנייה", הוא אומר. "ברגע שבו התוכן מפסיק לחפש את המניע הנסתר ומתחיל להתענג על תיאורי הדם רק לשם הזעזוע, זה הופך לקרקס זול ופסול".
אחרי שנים בתוך סיפורי רצח, גם האופן שבו הוא מסתכל על אנשים השתנה. "כשאני עומד בתור לסופר או יושב בבית קפה, העיניים שלי מחפשות באופן אוטומטי סדקים בשלמות שהם משדרים", הוא מודה. "אני הרבה יותר זהיר וחשדן לפרטים הקטנים".
ובכל זאת, וקנין לא רוצה שהקוראים יסגרו את הספר בפחד מהאדם שגר בדלת מולם. "מה שאני רוצה שהקוראים ייקחו איתם זה לא פחד", הוא אומר. "אל תיקחו שום דבר כמובן מאליו. תפקפקו בשלמות מוגזמת ותזכרו שההגנה הכי טובה שלנו היא המודעות". כי המחשבה המפחידה באמת היא לא זו שמפלצות קיימות, את זה כבר ידענו. מה שמפחיד באמת הוא המחשבה על כך שלפעמים, עד שהמסכה נופלת, הן פשוט נראות כמו השכן שלנו.
