מגפה, מלחמה וטיפולי פוריות: הסופרת שהכניסה את המציאות לספר האימה שלה
אחרי תהליך כתיבה שלקח שנים, אור רוזנברג פרסמה את "עיר אנשי החול", רומן הביכורים שלה העוקב אחר אישה ובתה בעלת הצרכים המיוחדים, שחקירת רצח מסתורית מטלטלת את היישוב המדברי שבו הן מתגוררות. בריאיון לרשת 13, היא מספרת מדוע בחרה לכתוב דווקא ספר אימה, מגלה למה שקלה לגנוז אותו ומשתפת כיצד הוא סייע לה להתעמת עם דברים שהיה לה קשה להתמודד איתם: "זו הייתה חוויה תרפויטית"
בזמן שאור רוזנברג החל לכתוב רומן אימה, המציאות עצמה החלה להידמות לתסריט אימה של ממש, כשמגפת הקורונה פרצה ברחבי העולם, ואחריה ישראל נכנסה למלחמת "חרבות ברזל". בין לבין, היא גם עברה טיפולי פוריות בדרכה להיות אמא, חוויה שהשפיעה עמוקות על "עיר אנשי החול", ספר הבכורה שלה, שראה לאחרונה אור בהוצאת "קתרזיס".
הספר, מותחן פסיכולוגי-אימה שמשלב זומבים עם דיסטופיה ישראלית, מגולל את סיפורה של גילי, שוטרת ואמא חד-הורית ביישוב מדברי מרוחק, שבתה נועה היא בעלת צרכים מיוחדים. גילי רגילה להחזיק הכול לבד בביתה – את השגרה, את העבודה, את החרדה – אבל כשחקירת רצח מסתורית מטלטלת את היישוב, משהו עמוק ואפל מתעורר מתחת לפני השטח, ואולי גם בתוכה. מהר מאוד מתברר שהאיום האמיתי עלול לבוא דווקא מבפנים.
כתבת רומן אימה, ז'אנר לא שגרתי בספרות הישראלית. חששת?
"מי שכותב אימה, עושה זאת בין היתר מתוך פחד, כי הוא כותב על חרדה קיימת שיש לו, שהוא מאמין שאחרים יכולים להזדהות איתה. כותבי אימה תמיד חוששים שהם לא מעוררים את האפקט הרצוי אצל קהל היעד שלהם".
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
עם זאת, היא רואה בז'אנר כלי רב עוצמה. "זהו ז'אנר שתמיד מותיר מטען רגשי עוצמתי, ויחד עם זאת הוא מביא את הקורא לאיזשהו קתרזיס חיובי", היא אומרת בריאיון מיוחד לרשת 13 לרגל צאת הספר, "הרבה אנשים צורכים אימה, למרות שזה כביכול ז'אנר שלא מתאים לכל אחד או לכל גיל. אני חושבת שבאיזשהו מקום זאת הייתה חוויה תרפויטית עבורי, לכתוב ספר בז'אנר שאלו המוסכמות שלו, שמתעמת עם דברים שלי היה קשה להתמודד איתם ועושה בהם סדר. באופן טבעי, הוא גם הלך והתעצב כשהמציאות נהייתה לסוג של סרט אימה עם מגפת הקורונה ולאחר מכן עם טבח 7 באוקטובר, מה שגם הקל עליי להפנים ולהתמודד עם התקופות הללו בחיי".
לדבריה, דמותה של גילי נאבקת הן מול הבירוקרטיה של מערך בריאות הנפש והחינוך המיוחד והן מול שיפוטיות הסביבה למצבה ולמצב של אמא שלה. "האטימות של המערכת, ובעיקר התחושה שמשפחות שקופות לחלוטין מבחינתה, היא משהו שלצערי אני מכירה באופן אישי", היא מספרת, "לאו דווקא כאימא, אבל כן כבת משפחה, לפני שנהייתי אימא בעצמי".
רוזנברג, שבחרה בתרחיש הקיצון הזה במכוון, בחרה גם לדבר באופן גלוי על טיפולי הפוריות שעברה – ושאותם הכניסה גם לעלילת "עיר אנשי החול". "אי אפשר שלא לעצור מדי פעם ולשאול אם הסבל שווה את זה", היא אומרת על המסע המפרך שעברה. "וכן, אני לא מתביישת להודות שפחדתי. לא כל אחד בנוי להיות הורה, על אחת כמה וכמה לילד בעל צרכים מיוחדים, מה שדווקא מגביר את ההערכה שלי לדמותה של גילי לאור כל מה שהיא עוברת והניסיון הבלתי פוסק שלה לגשר עם העולם הסגור של בתה".
מעניין לגלות שחלק ניכר מהקטעים המתארים את הקשר בין גילי ונועה נכתבו דווקא אחרי שרוזנברג הפכה לאימא בעצמה. "סוף-סוף הפנמתי עד כמה אינטנסיבית מערכת היחסים הזאת", היא מסבירה, ומתארת את הקשר בין השתיים ככזה שבו הן "קשורות זו לזו בדם", בה בעת שהן גם דוחות אחת את חברתה של השנייה כל הזמן.
ההשפעה של מגפת הקורונה על הספר הייתה מעשית מאוד, שכן רוזנברג נאלצה לשכתב חלקים גדולים ממנו אחרי שתנאי המציאות – הסגרים, המסכות, ההתכתבויות מורטות העצבים בקבוצות הוואטסאפ – התבררו כשונים לגמרי מתסריט האימה שדמיינה. "בתקופת הקורונה הוצאות ספרים סירבו לקבל כתבי יד, ובלי קשר חנויות הספרים היו סגורות", היא נזכרת, ומוסיפה כי העיכוב בתהליך הכתיבה התארך ללא פחות מ-7 שנים.
רוזנברג, בעלת תואר ראשון בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת תל אביב ועיתונאית ועורכת חדשות לשעבר, זכתה בעבר בפרס עינת על סיפורה "דגן בגן". בתחילת דרכה, היא מספרת, פרסמה סיפורים קצרים כי שמעה שכך התחיל ג'ורג' ר. ר. מרטין, הידוע כמי שכתב את "שיר של אש ושל קרח", סדרת הספרים עליהם התבססה "משחקי הכס": "היה לי נוח להתמסר לכתיבה אינטנסיבית במגבלות זמן קצרות, שלא מתנגשות עם העבודה התובענית שלי בשיווק בהייטק". כלל אלו, הובילה אותה להגדיר את כתיבת "עיר אנשי החול" כפרויקט התובעני ביותר בחייה: הספר עבר תשע גרסאות, מרומן פנטזיה המתרחש באי מבודד עם ארבעה גיבורים ראשיים ועד לגרסה הנוכחית, הממוקדת בגילי בלבד – החלטה שנבעה, לדבריה, גם מדברים אישיים שעברה, ולא רק משיקולים אמנותיים.
ולמרות כל הקשיים שליוו אותה בתהליך הבאת הספר לעולם, היא מודה שאי אפשר לכתוב רומנים בסוף שבוע בצימר או בלילות כשהילדים ישנים. "צריך לקחת חודש חופש מהעבודה או שנת שבתון, ולהשקיע בזה את מלוא הזמן והריכוז", היא מספרת. "צריך לעמוד לחלוטין מאחורי מה שאתם כותבים, כל מילה ומילה, ולוודא שהכול מתחבר בצורה מעניינת ויוצר משהו שגם אתם הייתם רוצים לקרוא".
על אף הקושי, היא לא מתחרטת על התהליך אפילו לרגע אחד. "עבורי, לפגוש אנשים שאני לא מכירה שמחזיקים עותק פיזי של הספר ורוצים לדבר עליו היה שוק", היא מתוודה. "אני לא יכולה לדמיין לעצמי הרבה הישגים מרגשים יותר".
