"היא אמרה שזו בדיוק שירה שלה": הספר שנולד מתוך כאב האם שבתה נפלה ב-7.10
כמעט שנה לקח לסופרת הדס ליבוביץ' למצוא את הדרך לכתוב על שירה שוחט ז"ל, תצפיתנית שנרצחה במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר. כעת, עם בחירתה ליוצרת הבית של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, היא מספרת על המפגש המטלטל עם אימה של שירה, הרעיון שהפך לספר ילדים עם מסר אמיתי - והרגע שבו הבינה שהצליחה להחזיר אל הדפים משהו מהילדה שהייתה: "זה המון"

כשליטל שוחט, אימה של התצפיתנית שירה שוחט ז"ל, הגיעה לביתה של הסופרת הדס ליבוביץ' במרץ 2024, אפילו חצי שנה לא חלפה מאז 7 באוקטובר. בנה של ליבוביץ' שירת אז בעומק רצועת עזה, הקשר איתו היה מועט, והיא, לדבריה, הייתה "מוטרפת מדאגה". למרות מצבה, כששמעה על ליטל ועל הרצון שלה להיפגש, היא הרגישה שאינה יכולה לסרב.
"ליטל נכנסה אליי הביתה ומיד נכנסה לי גם ללב", מספרת ליבוביץ'. השתיים ישבו במשך כשלוש שעות במטבח. ליטל סיפרה לה על 7 באוקטובר ועל מותה של בתה, תצפיתנית שנפלה במוצב נחל עוז בשבת השחורה, אבל בעיקר על החיים שהיו שחייה השתנו לעד - על שירה, הילדה החכמה, היפה והרגישה. הבקשה שלה הייתה לכתוב ספר ילדים שיישא בתוכו משהו מרוחה של בתה: "לא ספר זיכרון, אלא ספר של חיים".
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
View this post on Instagram
ליבוביץ' לא הייתה בטוחה שהיא מסוגלת לעשות זאת. היא התקשתה לכתוב באותה תקופה, ובוודאי לכתוב לילדים, וביקשה מליטל זמן לחשוב. "יש לך סבלנות?", שאלה אותה. תשובתה של האם נשארה איתה: "זמן זה כל מה שיש לי". רק כעבור שנה בדיוק, במרץ 2025, ישבו השתיים שוב באותו מטבח - הפעם כשליבוביץ' מחזיקה בידיה טיוטה ראשונה.
כך נולד "העיניים הגדולות שלי רואות", ספרה התשיעי לילדים של ליבוביץ', שאיירה דניאל פלג וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר, מהראשונים בספרות הילדים שנכתבו בזיקה לטבח 7 באוקטובר, אינו מספר לילדים באופן ישיר על הטבח או על מותה של שירה. במקום זאת, הוא חוזר אל הילדה שהייתה, ומציע מסע של התבוננות בעולם דרך עיניה. "הרעיון לספר הגיע מכך שחשבתי על התצפיתניות ששימשו עיניים למדינה, וחשבתי על עיניים סקרניות של ילדים וילדות", מספרת ליבוביץ' בריאיון לרשת 13. רק לאחר שביקשה מליטל לכתוב לה על בתה ולשלוח תמונות שלה כילדה, היא גילתה עד כמה הדימוי שבחרה התחבר לשירה עצמה: ילדה רגישה ומלאת חמלה, שפעלה למען אחרים והיו לה זוג עיני תכלת גדולות.
התוצאה היא סיפור-משחק שבו ילד והורה יוצאים למסע עירוני ומתבוננים באותם דברים מנקודות מבט שונות. עבור ליבוביץ', העובדה שהספר אינו מספר במפורש מה קרה לשירה היא חלק מהעניין. "הוא לא מדבר ישירות על 7 באוקטובר, הוא משאיר מרחב למלאכת התיווך של ההורה או המורה", היא מסבירה. מבחינתה, התרבות יכולה לאפשר לנרצחים ולנופלים להמשיך להיות חלק מחיי היומיום, ולא להתקיים בתודעה הציבורית רק סביב ימי הזיכרון.

החיבור הזה מקבל כעת רובד נוסף, עם בחירתה של ליבוביץ' ליוצרת הבית של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט לשנת תשפ"ז. במסגרת התפקיד, היא נפגשת עם סטודנטים וסטודנטיות לספרות בקמפוסים בתל אביב ובאילת, משוחחת עימם על תהליכי הכתיבה שלה ועל הדרכים שבהן אפשר להפגיש את הדור הצעיר עם ספרות ילדים.
אבל עוד לפני המפגשים עם אנשי החינוך לעתיד, היה מבחינתה קהל אחד שהתגובה שלו לספר הייתה החשובה מכולן. במשך השנה שבה כתבה את הספר, ליבוביץ' כמעט שלא שוחחה עם ליטל, מחשש ליצור ציפייה לפני שתדע אם בכלל הצליחה "לפצח" את הסיפור.
איך ליטל הגיבה כשהיא קראה את הספר לראשונה?
"הקראתי לה את 'העיניים הגדולות שלי רואות' בדמעות, וכשסיימתי היא רק בכתה ואמרה - 'את לא מבינה, את לא מבינה'. לא ידעתי אם זה בכי טוב או רע. בסוף היא אמרה 'זו בדיוק-בדיוק שירה שלי'".
יום לאחר מכן, הודעה נוספת הגיעה מליטל. היא סיפרה לליבוביץ' שאם לפני המפגש "הבטרייה שלה הייתה על 20%", אחריו היא קפצה ל-70%. "חשבתי שמבחינתי כבר לא משנה בכלל אם הספר ייצא", אומרת ליבוביץ', "כי רק הדבר הזה הוא המון".


