250 שנים אחרי לידתה, עבודתה של הסופרת האגדית מרגישה רלוונטית מתמיד

"מחצית העולם איננה יכולה להבין את תענוגותיו של מחציתו השנייה", כתבה הסופרת הבריטית ג'יין אוסטן בספרה "אמה" - המעשייה האולטימטיבית על ההבדל בין אלו ששפר גורלם עליהם ובין אלו שלא. אבל איך ספר על רומנים צעירים באנגליה הכפרית של 1815 עדיין נוגע לרבבות אוהבים ואוהבות ברחבי העולם? כיצד משפטים שנכתבו בתקופה שבה נשים היו לסמל סטטוס, ספק רכוש - ובטח שלא נשות קריירה או סופרות פוטנציאליות - יככבו ב"פינטרסט" של נערה מתבגרת מודרנית?

לציון 250 שנים להולדתה של אוסטן, שנולדה ב-16 בדצמבר 1775,  שחל ממש היום (שלישי), קשה למצוא סופרים כה "עתיקים" (אולי מלבד שייקספיר והומרוס) שלהם אותה השפעה כמוה על הספרות העולמית, התרבות, האופן בו אנחנו תופסים רומנטיקה, יחסים בין מגדריים ובכלל.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• רוב ריינר לא היה רק במאי, אלא גם האיש מאחורי החלומות של כולם

• אחת הזמרות הגדולות בעולם חושפת: "חוויתי אנטישמיות כבר מכיתה ג', אני גאה במי שאני"

• כמו שעון שוויצרי: להקת הקאלט ממשיכה את המסורת באלבום חדש

נשפים ברוח ספריה נערכים מדי שנה ברחבי העולם (רק החודש, כך דווח ברדיו הציבורי האמריקאי NPR, נפגשו יותר מ-900 חברי "קהילת ג'יין אוסטן באמריקה" למפגש הסתיו השנתי בבולטימור); ספריה הפופולריים - בהם "גאווה ודעה קדומה", "אמה", "תבונה ורגישות", "מנספילד פארק" ועוד - ממשיכים להימכר בהמוניהם ולהיות מושא למחקרים וניתוחים ספרותיים; ותעשיית עיבודי יצירותיה לקולנוע ולטלוויזיה - זו שהניבה קלאסיקות מודרניות כדוגמת "על תבונה ורגישות" (1995), "קלולס" (1995), "גאווה ודעה קדומה" (2005), "אמה" (1996, 2020) - ממשיכה לפעול בכל הכוח. רק כדי לסבר את האוזן - בקיץ 2007, הסרט "להיות ג'יין", ששם את השחקנית אן הת'אווי בנעליה של הסופרת הצעירה, למתחרה של ממש בקופות האמריקאיות עם הבלוקבאסטר הקומי "סופרבאד", כשגרף בסוף ריצתו לא פחות מ-19 מיליון דולרים. לא רע עבור סרט על מחוכים והליכות בגן.

אך מהו הסוד? מה באותם טקסטים ארכאיים שב ותופס את הקהל הרחב? התשובה מורכבת. בת לכומר כפרי שהשתייך לשכבה התחתונה של האצילות האנגלית בשלהי המאה ה-18, אוסטן הייתה ל"עוף מוזר" - לא נשואה, זו שמעדיפה כתיבה על פני רומנטיקה, שנאלצה לכלכל את משפחתה עם ספריה ברגע שאביה הלך לעולמו בטרם עת, חסר כל ממון להוריש לילדיו.

מכאן, שיצירותיה של אוסטן - שנכתבו בעילום שם וראו תהילה מועטת בשנות חייה (הסופרת הלכה לעולמה בגיל 41 בלבד) - לא התיישרו מדי עם הנטייה הרומנטית הספרותית של אותן השנים. זו העדיפה להסתכל בזלזול ולעג לנורמות החברתיות שאפיינו את סביבתה - ההיתלות של נשים בנישואים בכדי להעניק לעצמן ולמשפחתן עתיד כלכלי אופטימי (והחרדות הנלוות לכך במידה והעניין משתבש), ההעדפה של סטטוס מעמדי על פני הרגש והלוגיקה הפנימית, הסנטימנט המזויף על פני ריאליזם חברתי.

מלוות בדיאלוג פנימי (הסופרת הייתה לאחת היוצרות הראשונות להשתמש בתחבולה ספרותית זו), דמויותיה של אוסטן - לרוב נשים צעירות ונחושות - נתלו על הקו הדק בין חיי אצולה לקריסה כלכלית, והוקפו בארכיטיפיים גבריים שהתחרו על ליבן, אך במקביל, הציגו גבריות אחרת, רגישה, מופנמת.

כשהיא נתפסת כשמרנית ופרוגרסיבית כאחד, אוסטן לא הייתה לסופרת חביבה ביותר על ידי סופרים, או הציבור בכלל. "היא פעלה רק במסגרות מוגדרות", אמרה לימים על כתיבתה של אוסטן הסופרת שרלוט ברונטה ("אנקת גבהים") - פרועה הרבה יותר משהראשונה אי פעם הרשתה לעצמה; "מה אנשים מוצאים בג'יין אוסטן?", שאל הסופר ג'וזף קונרד ("לב המאפליה") את חברו ה. ג'. וולס ("מלחמת העולמות"), ואילו ולדימיר נבוקוב ("לוליטה") צוטט כמי שאמר לא פעם "אני לא סובל אותה (אוסטן - ד"ע)... אני לא רואה מה מיוחד ב'גאווה ודעה קדומה'".

אך ההיסטוריה חשבה אחרת. ספריה של אוסטן היו תקדים לצורה אחרת של כתיבה, זו שתשתלט במהרה על התרבות האנגלית של אותם הימים - כתיבה ריאליסטית, חברתית. עם צ'ארלס דיקנס ("אוליבר טוויסט") וויקטור הוגו ("עלובי החיים"), לפתע היה זה בסדר להעדיף כתיבה על צרות החיים המעמדיות והכלכליות על פני האדרה של שלמות ורומנטיקה. פתאום מחשבה פנימית וזרם תודעה נראו כאלמנט מתוחכם, ולא כתוצר של סופרת "חריגה". "אם היא הייתה חיה רק עוד מעט יותר שנים, היא הייתה לאב הקדמון של הנרי ג'יימס ומרסל פרוסט", אמרה לימים הסופרת וירג'יניה וולף ("גברת דאלוויי") על הנטיות המודרניסטיות של אוסטן, הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על המונח.

ב-2025, כששפל וחרדות כלכליות עדיין עומדות בראש מעייניהם של צעירים ברחבי העולם; כשנשים עדיין נדרשות להסביר מדוע הן אינן נשואות או למה הן לא נענות לנורמות השמרניות המקובלות; וכשמודלים של גבריות כמו מר דארסי מ"גאווה ודעה קדומה" נעלמו מזמן מהעולם, כתיבתה של ג'יין אוסטן היא מעין פורקן לצרות המאה ה-21. היא אומרת בקול את מה שאנחנו חושבים, היא מראה ששינוי ועמוד שדרה מוסרי אינם רק סיסמאות. כל עוד ימשיך העולם בדרכו, תהילתה של אוסטן תמשיך אף היא.