״בנות״ רק רצתה לעשות כיף

״יש לי עבודה ואז יש לי משהו בערב ואחר כך אני עסוקה, בלנסות להפוך למי שאני״. גם מבלי לזכור את הציטוט, כל מי שצפה פעם ב״בנות״ יזהה את הקול הספציפי הזה, הקול שהכריז על עצמו כקול של דור כבר בסצנה הראשונה של סדרת הביכורים שלה. כשלינה דנהאם אמרה ב-2012 שהיא עסוקה בלהפוך למי שהיא, זה היה הדבר הכי מיליניאלי שאפשר להגיד, בדיוק ברגע שבו כולם אהבו לשנוא מיליניאלים. הם היו מפונקים, נרקיסיסטים, אובססיביים לנוירוזות של עצמם וחסרי כל יכולת לתפקד בעולם. המשפט הזה, כמו כל הסדרה, נחת בלב השיח הדורי הנפיץ. אבל היום כשמסתכלים עליו שוב, אפשר לראות כמה הוא מצחיק. קודם כל, אם את עסוקה בלנסות להפוך להיות מי שאת, אז את לא עסוקה בכלל.

דבר שני, למי בדיוק את חושבת שאת הולכת להפוך, גברת? את מי שאת, זה מה יש. את תתבגרי קצת, תזדקני קצת, תחכימי ותתעייפי. אבל את לא הולכת להפוך לשום דבר. אנחנו לא בקורס הכנה לחיים מהממים. מה שאת רואה זה מה שאת מקבלת, אלה החיים. בסצנה הראשונה בפרק הראשון, הוריה של הגיבורה האנה מנתקים אותה כלכלית, מה ששולח אותה לנאום היסטרי על מכרה שלה שעברה שלוש הפלות, על היותה קולו של דור כלשהו, ועל תהליך הפיכתה למי שהיא. כל מה שהסדרה ייצגה, הונח מולנו כבר ברגע הראשון. זה היה מדויק וזה היה אקטואלי, אולי אקטואלי מדי. בתור בן גילה של דנהאם, אני יכול להעיד שהסדרה הזאת פגעה קרוב, והעמידה מראה שלא תמיד היה כיף לראות.

באביב האחרון בניו יורק טיימס דיווחו על תופעה חדשה, ״צפייה חוזרת ב׳בנות׳״. הדור שגדל על הסדרה, ושעליו הסדרה שדיברה, חוזר אליה אחרי עשור ומגלה אותה מחדש (וכמובן שמגלה גם את עצמו בדרך). ״בנות״ הייתה הסדרה של הדור שלי. היא גם אחת הסדרות הכי טובות בתולדות הטלוויזיה, זה היה ברור בזמנו והתבסס מאז כקונצנזוס. אבל היחסים שלנו עם הסדרה בזמן אמת היו מורכבים יותר. לא רק שהצופים היו עסוקים מדי במגרעות שלה, הם אפילו ניסו להפוך את מעלותיה למגרעות.

כל מה ש״בנות״ ניסתה והצליחה לעשות, זכה להאשמות בדיוק כי הצליח במשימה יותר מדי, המראה הייתה חדה מדי. התלוננו על כך שהדמויות מלאות מגרעות, אנוכיות וקטנוניות, למרות שכמעט כל קומדיה משחר ההיסטוריה הדגישה את המגרעות של גיבוריה. האבחנות שלה על ׳הרגע הזה׳ (של 2012) היו כל כך מדויקות, שהיא הואשמה באופנתיות יתר. המבקרים תקפו אותה על חוסר תוחלת, היעדר חמלה, מיניות נועזת אך גם מבולבלת וילדותית, ומעל לכל נרקיסיזם המתפרץ מכל דמות וכל מערכת יחסים. כל הדמויות (מלבד שושנה) מנותקות, מרוכזות בעצמן וחיות בסרט. הן היו פשוט בלתי נסבלות.

אישית, אני חזרתי ל״בנות״ איפשהו בין העונה השלישית והרביעית. כשהסדרה רק עלתה לאוויר, אהבתי והערכתי אותה, אבל גם רחשתי אליה טינה, היא הפחידה אותי. סיימתי אז את לימודי הקולנוע שלי, והנה מישהי בגילי מביאה לעולם את הדבר המדהים הזה. זה היה מרשים ברמה שערערה אותי, וכמו שחברותיי ללימודי הקולנוע יעידו, היא גם גנבה לנו את הסיפור. האשה הזאת באה, הכריזה על הסצנה הראשונה שהיא הקול של הדור שלנו, ואז גם העזה לקיים (אם אתם לא מבינים מדוע יצירה יפה תגרום ליוצרים להרגיש טינה ופחד, אז א׳, אתם כנראה לא מהדור שלי, וב׳, אתם מוזמנים לצפות בסדרה בשם ״בנות״, שם התופעה המוזרה מודגמת בהרחבה).

אבל בניגוד לרבים מבני דורי, אחרי כמה עונות הקנאה דעכה, הבנתי שאין קשר בין החיים שלי וההצלחות של לינה דנהאם. חזרתי אז לצפות בעונות הראשונות, ופתאום בעיניים נקיות ראיתי כמה היא מצחיקה, מהנה והיא הפכה לסדרה האהובה עלי. עכשיו כשהניו יורק טיימס בכבודו ובעצמו מדווח שהדור שלי חוזר ל׳בנות׳, לא נותרה לי ברירה (עם המחסור בסדרות טובות בתקופה האחרונה) אלא לחזור ולצפות בעצמי. אז חזרתי וצפיתי בעונה העונה הראשונה, ומה אני אגיד לכם, סדרה מושלמת.

טוב, אני אגיד עוד כמה מילים. אני חושב שהדבר העיקרי שפגע בתכנית בזמן אמת היה שהצופים שכחו שזאת קומדיה. זאת יצירה רגישה וכנה וחושפנית מאוד, אבל זאת קומדיה פרופר. גם ל״יורשים״ יש פן קומי מובהק, ומי שיחזור ל״סופרנוס״ יגלה שגם היא חצי קומית. אבל ״בנות״ היא לא חצי קומדיה, היא קומדיה קלאסית. בדרמה, דמויות מתפתחות ומתגברות על מכשולים. בקומדיה, דמויות מכשילות את עצמן ולא מצליחות להשתנות ולכן חוזרות תמיד לאותה נקודה. זאת נקודת מבט אחרת על העולם, וחוויית צפייה שונה. בקומדיה, מותר לנו להנות גם מהכשלונות, מותר לנו לצחוק על הדמויות הבלתי נסבלות (בעיקר אם הן מראה לא מחמיאה שלנו). אם חוזרים ל״בנות״ כקומדיה, מגלים כמה היא באמת מצחיקה, ברמה של פאנצ׳ים כל חצי דקה, ברמה של לצחוק בכל רם לפחות פעם בפרק.

אני לא אומר שאנשים לא הבינו שזאת סדרה קומית, ולא חשבו שהאנה מצחיקה בכלל. אבל בצפייה מחודשת מרגישים כמה המרחק עשה לדמות הזאת טוב. היא כתובה כל כך מדויק, כל כך מצחיקה, אבסורדית, שנונה, ספציפית לעצמה ולזמן והמקום. היא כמו ילדה בת ארבע שקיבלה שכל של מבוגרת (בערך), אחריות על החיים שלה (נניח) ואת השנינות של וודי אלן (רק במצחיק). היא דמות חד פעמית, הקלאסיקה הקומית של התקופה שלה, ובמרחק של עשור אפשר להעריך אותה ככזאת.

האנה היא הגיבורה של הסדרה, הקול המרכזי שלה, וגם בזמן אמת היה קשה להתעלם מהשנינות שלה. אבל מי שזוכה לתואר ״המפתיעה ביותר לטובה״ היא אולי הדמות שהייתה השנואה ביותר, השרלוט של ״בנות״, המורידה הלאומית - מארני. טוב, האמת היא שג׳סה הייתה הכי שנואה וגם בצפייה מחודשת היא שנואה, אבל מארני, אוי מארני, היא פשוט מושלמת, והיא הייתה מושלמת מהרגע הראשון. כמו האנה, גם מארני היא ילדה בת ארבע מרוכזת בעצמה (כמו שילדים בני ארבע נוטים להיות), אבל היא הנסיכה של הגן, והיא נחשה ורעה ומנותקת ותמימה להכאיב.

תצוגת המשחק של אליסון וויליאמס כל כך מדויקת, מהדרך הלא אמינה שבה היא אומרת להאנה שהגוף שלה יפה, לאינטראקציה הקרינג׳ית עם החבר התלותי צ׳ארלי, ועד לרגע שבו שושנה מתוודה בפניה שהיא בתולה, ומארני הנבוכה ונטולת היכולת להראות חמלה ממלמלת שהיא דרסה פעם כלב בטעות. כשאמא שלה מבקשת ממנה לדבר איתה כמו עם חברות שלה ולהפסיק להיות ביקורתית ושיפוטית, מארני עונה שבדיוק ככה היא מדברת עם חברות שלה. זאת מארני - מרוכזת בעצמה, מכירה את עצמה אבל חסרת מודעות עצמית, מבולבלת ואבודה ולא מצליחה להשתנות. אם חשבתם תמיד שמארני בלתי נסבלת ולא נהניתם ממנה, אז להגיד לכם שהיא אמורה להיות בלתי נסבלת ולכן זה מצחיק, זה בערך כמו ששף יגיש לכם מנה מסריחה ויגיד שככה זה אמור להריח. אבל כמו שיש רוטב דגים, יש את מארני, ואני מבטיח לכם שבצפייה מחודשת ונקייה אתם תתמכרו.

כשחוזרים ל״בנות״, באמת שקשה להאמין שיצירה כל כך יפה ואישית וכנה ספגה כל כך הרבה שנאה. ברור שהיא זכתה להערכה ופרסים, אבל עצם העובדה שהיא הייתה שנויה במחלוקת זה כבר עוול. היא הקדימה את זמנה בכך שתיארה את זמנה בזמן אמת. שאר הדורות שנאו אותה כי הם שנאו מיליניאלים. זה היה הדיבור אז, מיליניאלים עצלנים, מפונקים ונרקיסיסטים. הסדרה נתפסה בו זמנית כמסמך האשמה על הדור המפונק שלנו, וגם כתוצר מפונק של הדור המפונק שלנו. דנהאם הפכה לסמל של המיליניאלים, וככזאת שנאנו אותה. גם אנחנו וגם הדורות האחרים. המיליניאלים שנאו אותה כי היא הכניסה אותם לקופסה, ובעיקר, כמו שכבר ציינתי, כי דנהאם ניצחה את כולנו במירוץ. היא סיימה לכתוב את הספר עלינו, ואחריה רק נותר לנו לסגור אותו ולהמשיך הלאה.

היום אפשר לראות שהיינו בסך הכול דור מעבר. הדור הראשון שגדל תחת ההורות החדשה המגוננת והמעצימה, האמין שמובטח לו להגשים את כל חלומותיו, והגיע לשוק עבודה ממותן, לא יציב, ותחרותי להכאיב. השוק נשלט אז על ידי הדורות הקודמים, המי טו עוד לא היה באופק, זכויות העובד היו המלצה לא מחייבת והיחס הכללי היה רחוק מאוד מהסובלנות, הכבוד וההכלה שפומפמו לנו כל חיינו. המיליניאלים שעמדו על זכותם להיות כל מה שהם חולמים להיות, נתפסו כמפונקים, נרקיסיסטים, פתיתי שלג עצלנים שתקועים באשליה שהחיים זה כדור ענקי של צמר גפן מתוק.

מאז שוק העבודה דווקא התאים את עצמו לסטנדרטים שלנו, והדורות הבאים נכנסו לעולם מתקדם ומכיל יותר. הם כבר לא צריכים להסביר שהם צריכים זמן להפוך למי שהם, מקום העבודה מסדר להם קורסים בהעצמה ומודעות ומקדם תפיסה הוליסטית של יחס עבודה וחיים. עשור עבר, אנחנו כבר נושקים לגיל 40. מה שאנחנו לא אמורים להיות, כבר הפכנו אליו. עכשיו אנחנו מנסים להמשיך לחיות, לעבוד, להתפרנס, למצוא משהו מעניין לעשות גם אם זה לא הגשמת חלום הילדות שלנו. יש לנו זוגיות (לא תמיד יציבה), קריירה (נניח), אפילו כבר עשינו ילדים, למרות שמעולם לא באמת הפסקנו להיות ילדים בעצמנו.

אי אפשר להגיד שהרבה השתנה מאז אותו נאום על קולו של הדור שלנו, אבל אולי אפשר להגיד שהשלמנו עם המציאות. המראה של דנהאם, שהייתה חדה וקרובה מדי לפני עשר שנים, הפכה לקרובה בצורה שמחממת את הלב. אתה רואה את עצמך בגיל ההוא, וזה לא שהשתנית יותר מדי, אבל עכשיו אתה יכול להחזיר לעצמך הצעיר מבט יותר חומל. קשה להגיד שהיה לנו כיף בשנות העשרים, אבל לנוסטלגיה יש כוח מיוחד לרכך את הפינות החדות, להפוך את הפצעים הכואבים לצלקות יפות. מעל לכל, המרחק נותן לנו אפשרות להעריך את היצירה של לינה דנהאם כפי שראוי להעריך אותה. מסמך מדויק על רגע קטן בעולם ובזמן. קומדיה יפה ורגישה ואנושית ובעיקר - כמו שכתבתי כבר כמה פעמים, אבל חשוב להדגיש שוב - פשוט קורעת מצחוק.