זה הסרט שלי? הבמאים הגדולים שהתחפשו לרגע - ויצרו סרטים מפתיעים במיוחד
סרט ילדים של מרטין סקורסזה? קומדיה רומנטית של אלפרד היצ'קוק? במאים לרוב מתפרסמים במסגרת ז'אנר קולנועי מסוים, אך אין זה אומר שרבים מהם לא "מתחפשים" מדי פעם ויוצרים סרטים בז'אנרים שונים לחלוטין. לרגל חג הפורים, חזרנו לחמישה במאים שכאלו, שהוכיחו נגד כל הסיכויים שאולי דווקא שבירת מסגרות היא החלטה נכונה
כל אמן נוהג לעבוד לרוב בתחום מסוים - טיילור סוויפט בעולמות הפופ, סלבדור דאלי בעולמות הסוריאליזם, קוונטין טרנטינו בז'אנר האקשן והפשע. במקביל, אמנים גדולים לא אוהבים מסגרות ונוטים לזוז ולנוע בין ז'אנרים והגדרות.
קולנועני הגל החדש הצרפתי - אי שם בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת - הגדירו זאת כ"מגע אוטר", אסתטיקה ותמטיקה מסוימת שתמיד תלווה את היוצר הייחודי, ותמיד תנכח ביצירותיו - לא משנה הז'אנר. אז מה קורה כשבמאי גדול, לדוגמה, עושה סרט בז'אנר שונה לחלוטין מזה שהתפרסם בו? לרגל חג פורים שחל היום (שני), חזרנו לחמישה במאים מיתולוגיים שהתחפשו לרגע ויצרו סרטים מפתיעים במיוחד, ועדיין נותרו עם טביעת האצבע הייחודית שלהם.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"רשימת שינדלר" (1993), סטיבן ספילברג
אולי הדוגמה הנודעת ביותר לבמאי שיוצא מאזור הנוחות שלו. עד 1993, היה הבמאי האמריקאי-יהודי סטיבן ספילברג ל"מלך ההרתפקאות" של הוליווד, והאדם שהמציא במו ידיו את הבלוקבאסטר המודרני. מלבד גיחה קצרה לקומדיה עם "1941" ב-1979 (לא סרט שהבמאי גאה בו במיוחד) ודרמה ב-1985 עם "צבע הארגמן", פעל ספילברג בעיקרו בתחומי המדע הבדיוני, האקשן, ההרפתקאות והאימה, עם להיטים כמו "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", "שודדי התיבה האבודה" ("אינדיאנה ג'ונס") ו"אי.טי. - חבר מכוכב אחר".
מכאן, שבחירתו של הבמאי להוציא ב-1993 (אותה השנה שבה הוציא סרט אחר, מהמשפיעים והפופולריים ביותר בהוליווד, והוא "פארק היורה") את "רשימת שינדלר", דרמת שואה כואבת על פועלו של חסיד אומות עולם אוסקר שינדלר, הייתה תמוהה למדי בזמן אמת. אך "רשימת שינדלר" לא הייתה החלטה קפריזית עבור ספילברג, אלא סיפור אליו היה מחובר עמוקות והתגלגל לידיו אחרי שנים בחזקתם של גדולי קולנוע אחרים, כדוגמת מרטין סקורסזה (נגיע גם אליו), בילי וויילדר ורומן פולנסקי.
למעשה, "רשימת שינדלר" היה מעין "פרס" לספילברג אחרי שביים את "פארק היורה" מצד מנכ"ל אולפני "יוניברסל" באותה העת, סיד שיינברג."הוא ידע שברגע שביימתי את 'שינדלר', לא אוכל לעשות את 'פארק היורה'", אמר לימים הבמאי. ההקרבה השתלמה: "שינדלר" הפך לאחד מהסרטים הידועים ביותר העוסקים בתקופת השואה (אם לא הידוע ביותר מכולם) ושינה את איך שהעולם המערבי התבונן בזיכרון פשע המלחמה. עבור ספילברג, הייתה זו הזדמנות גם לקטוף שני פרסי אוסקר (לבמאי ולסרט הטוב ביותר. הסרט זכה בסך הכול ב-7 פרסים).
"יסורי אהבה" (1941), אלפרד היצ'קוק
אם ספילברג הוא האדם שלימד את העולם לחלום בגדול, אז אלפרד היצ'קוק הוא זה שלימד אותו לפחד. הבמאי הבריטי לא הרוויח במקרה את תואר "מאסטר האימה/מתח", כשיצר במשך עשורים רבים כמה מסרטי הז'אנר הקלאסיים והטובים ביותר שראה עולם הקולנוע - "ורטיגו", "חלון אחורי", "פסיכו", "הציפורים", "מזימות בינלאומיות" ועוד רבים וטובים אחרים.
אך ב-1941, בראשית הקריירה ההוליוודית שלו ורגע אחרי זכייתו בפרס האוסקר עם "רבקה", החליט "מאסטר האימה" ליצור קומדיה, או יותר נכון, קומדיה רומנטית - "יסורי אהבה". הסרט (שזכה באנגלית לשם "Mr. & Mrs. Smith", ללא שום קשר לאותו סרט אקשן שהכיר לעולם את "בראנג'לינה") עוקב אחר הגילוי המרעיש של בני הזוג אן (קרול לומברד, "להיות או לא להיות") ודיוויד (רוברט מונטגומרי), הנשואים מזה 3 שנים, כי נישואיהם כלל לא תקפים חוקית. מכאן, כאמור, העניינים מסתבכים.
למרות שזלזל בתוצאה שנים לאחר מכן וטען כי ביים את הסרט רק כטובה ללומברד, מהכוכבות הקומיות הגדולות של התקופה (ומי שנהרגה בתאונת מטוס טראגית מספר חודשים לאחר מכן), מסמכים שנמצאו מעידים כי היצ'קוק דווקא דחף לביים את "יסורי אהבה", מתוך תשוקה רבה ליצירה הקומית. הבמאי הבריטי אמנם לא ביים עוד סרט קומי "טהור" בימי חייו ("מי רצח את הארי?" מ-1955 הוא הכי קרוב שחזר לשם, כקומדיית מתח שחורה), אך חדי העין יוכלו תמיד למצוא אווירה קומית ואירונית בכל סרטיו - מההופעות האורח הפתאומיות שלו ביצירותיו ועד ליהוק שחקנים קומיים (קרי גרנט, לדוגמה) לתפקידים "רציניים".
"תזיזו ת'רגליים" (2006), ג'ורג' מילר
הבמאי האוסטרלי הנ"ל זכה לתהילת עולם ולמקום של כבוד בהיסטוריית קולנוע המדע הבדיוני עם סרטי "מקס הזועם" שביים וכתב, שהציגו עולם פוסט-אפוקליפטי אפל וכאוטי והעלו שאלות על מוסר, אלימות, תקיפות מיניות, סחר בבני אדם ועוד. אז איך דווקא ג'ורג' מילר היה זה שעמד ב-2006 מאחורי סרט על פינגווינים מצוירים רוקדים?
למרות נאמנותו לפרנצ'ייז של "מקס הזועם", מילר לא היה זר לעולם הילדים והקומדיה - ב-1987 ביים את הפנטזיה האהובה "המכשפות מאיסטוויק" וב-1995 היה לתסריטאי מאחורי הסרט המועמד לאוסקר אודות חזרזיר מדבר, "בייב" (את סרט ההמשך, "בייב בעיר הגדולה", ביים כבר בעצמו). באותה המידה, "תזיזו ת'רגליים" - שעוקב אחר מאמבלס (אלייז'ה ווד, סרטי "שר הטבעות"), פינגווין קיסרי צעיר חובב ריקוד במושבת פינגווינים באנטרקטיקה שמקדשת שירה - היה לפרויקט יקר לליבו של מילר.
מה שנולד מתוך חיבה לסרטי הטבע התיעודיים של דיוויד אטנבורו ופגישה עם צלם שהסביר למילר את עולמה הנסתר של יבשת אנטארקטיקה, הפך ללהיט אנימציה בינלאומי עם מסר הנוגע להתחממות הגלובלית, בשיא המודעות העולמית למצב המחמיר. "תזיזו ת'רגליים" גרף למילר את פרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר (ולשיר הטוב ביותר - "Song of the Heart" של פרינס - בגלובוס הזהב) והניב סרט המשך מ-2011, גם הוא בבימויו של הבמאי האוסטרלי.
"אנני" (1982), ג'ון יוסטון
ג'ון יוסטון - מגדולי הבמאים של הוליווד הקלאסית וזה שידע להתאים את עצמו גם לעולם של "הוליווד החדשה" - אף פעם לא נותר במקום, ונע בין סרטי "פילם נואר" (ז'אנר שאותו סייע להמציא עם "הנץ ממלטה") לסרטי הרפתקאות ("מלכה אפריקאית") ודרמות פסיכולוגיות ("יוצאי הדופן") וכן הלאה. אך אפילו הוא לבטח היה מודה שמחזמר (היחידי שביים ביותר מ-40 שנות קריירה) אודות ילדה יתומה ושובבה בימי "השפל הגדול" של שנות ה-30 הוא לא צעד מובן מאליו עבורו.
ואכן, "אנני" (המבוסס על המחזמר הבימתי באותו השם משנות ה-70, שבתורו התבסס על רצועת הקומיקס משנות ה-20) היה נדמה בראשיתו כמו סיכון כלכלי עצום. "לשכור את שירותיו של ג'ון (יוסטון) לכך זה סיכון גדול, וריי (סטארק, מפיק הסרט, ד"ע) הוא מהמר גדול. הוא אהב לקחת סיכונים שכאלו", אמרה לימים תסריטאית הסרט קרול סובייסקי על הפקת "אנני". היא צדקה: הסרט הגרנדיוזי, שהפקתו עלתה לא פחות מ-35 מיליון דולר, התקבל בקרירות על ידי מרבית המבקרים, אך הפך ללהיט בבתי הקולנוע, כשגרף 57 מיליון דולר ושתי מועמדויות לאוסקר.
השנים הוכיחו יותר ויותר שיוסטון היה האדם הנכון למשימה, כשסרטו הפך לקאלט מודרני, ושירים מתוכו - כדוגמת "Tomorrow" ו-"It's the Hard Knock Life" - נהפכו לקלאסיקות.
"הוגו" (2011), מרטין סקורסזה
כפי שג'ון יוסטון אינו השם הראשון שעולה לראש כשחושבים על מחזות זמר, כך גם הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה בוודאי אינו שם נרדף לסרטי ילדים. עם זאת, ב-2011 החליט הבמאי - שנודע בעיקר בשל סרטי הפשע והגנגסטרים שלו (דוגמת "נהג מונית", "הזאב מוול סטריט" ו"החבר'ה הטובים") - לשחרר את "הוגו", סרט ילדים המבוסס על הרומן "התגלית של הוגו קברה", מאת בריאן סלזניק.
"הוגו" עוקב אחר ילד בן 12 באותו השם (אייסה באטרפילד, "חינוך מיני"), יתום החי בתחנת הרכבת מונפרנס בפריז של שנות ה-30, שמגלה יום אחד בובה מכנית מוזרה בחפציו של אביו המנוח (ריי ווינסטון, "השתולים"), המובילה אותו לתעלומת הקולנוען המיתולוגי ג'ורג' מלייס (בן קינגסלי, "גנדי").
"הוגו" אמנם כיפי וקליל יותר משאר סרטיו של הבמאי הנודע, אך במסגרתו ממשיך סקורסזה לפתח את חיבתו הרבה להיסטוריית הקולנוע, כשדרך דמותו האמיתית של מלייס - מראשוני הבמאים הגדולים של המדיום ("מסע אל הירח", לדוגמה) - הוא מגלה מחדש את ההיקסמות שבצפייה בסרט. "הוגו" אמנם מעט נשכח במרוצת השנים, אך היה בזמן אמת להצלחה ביקורתית נאה, כשהועמד ל-11 פרסי אוסקר - יותר מכל סרט אחר באותה השנה (וזכה ב-5 מתוכם).