ההייפ מוצדק: "אופנהיימר" הוא לא פחות מאפוס קולנועי שכמותו לא ראיתם הרבה זמן

החדש של כריסטופר נולאן מגולל את סיפור חייו של רוברט אופנהיימר, הפיזיקאי היהודי-אמריקאי שהוביל את פרויקט מנהטן במרוץ החימוש האטומי נגד הנאצים והרוסים בזמן מלחמת העולם השנייה. אמנם הסרט מתפרס על פני 3 שעות שלמות, אבל הוא עומד בכל הציפיות שקדמו לו ואף מתעלה עליהן | ביקורת קולנוע

אופנהיימר
אופנהיימר | צילום: באדיבות Tulip Entertainment

גבירותיי ורבותיי, הקולנוע לא מת. הוא חי, קיים ונושם. בזכות דפיברילטורים של יחסי ציבור וטיטאנים קולנועיים כמו כריסטופר נולאן שייבדל לחיים ארוכים, או שלום ומני אסייג (תלוי בכוס התה שלכם) יש סיבה טובה לקום בצהריים, לקנות כרטיס במחיר מופקע, פופקורן ושתייה במחיר מופקע לא פחות ופאקינג לשבת בכיסא וליהנות מסרט טוב. בעצם, לא סרט - "אופנהיימר" הוא לא פחות מאפוס קולנועי וספקטקל מרהיב שכמותו לא ראיתם הרבה זמן.

אבל חכו שנייה. רגע לפני שנצלול לנבכי הביקורת האטומית והמשתפכת הזו (ואני לא מתנצל), קבלו קצת רקע: "אופנהיימר" הוא סרטו ה-14 של האדמו"ר כריסטופר נולאן והראשון שלו תחת המטרייה של אולפני יוניברסל, שמצדם נתנו לו יד חופשית וצ'ק פתוח לעשות כרצונו, רק שיביא את המכה. והוא הביא. כידוע, נולאן אינו חובב גדול של אפקטים ממוחשבים. כל הפיצוצים בסרט נעשו בעזרת תועפות של חומרי נפץ ונטולי כל פיקסל עודף של CGI. שאפתני? יומרני? מיושן? אתם תחליטו.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

ב-2021 ובשיאה של מגפת הקורונה, נולאן התאכזב קשות מההחלטה של אולפני וורנר להעלות את סרטו "טנט" לשירותי הסטרימינג של HBO, וקרא לאולפן שהיה לו לבית. "שירות סטרימינג גרוע". קשה להאשים אותו. למהלך של וורנר היה חלק בלתי נפרד מכשלונו של הסרט, שיש כאלו המכנים אותו "מקושקש". בחזרה להווה: איכותו הגבוהה של "אופנהיימר" מעידה שוורנר עשו טעות אדירה שלא נלחמו להשאיר את נולאן במגרש הביתי שלהם כשהמרוויחה הגדולה מכל הסיפור הזה היא יוניברסל.

"אופנהיימר" מתבסס על עובדות מהספר "פרומתאוס אמריקאי: הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום" מאת קאי בירד ומרטין ג'יי. שרווין ומגולל את סיפור חייו של רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי, "28 ימים אחרי"), הפיזיקאי היהודי-אמריקאי שהוביל את פרויקט מנהטן במרוץ החימוש האטומי נגד הנאצים והרוסים בזמן מלחמת העולם השנייה. באמריקה כמו באמריקה, אין טוב בלי קצת רע, ולאחר הטלת הפצצה השנייה על נגאסקי, שחתמה באופן סופי את מלחמת העולם השנייה (ואת גורלם של מאות אזרחים יפנים שנים אחרי), יצא אופנהיימר למרוץ בכיוון ההפוך וקרא להפסיק את מסע החימוש הגרעיני. רשויות הממשל לא ראו את זה בעין יפה ואופנהיימר הואשם בנטיות קומוניסטיות (זוכרים מ'קארתיזם? אז זה). כך נשלל ממנו הסיווג הביטחוני שלו, וזו, חברים, ההכרה האמריקאית לה זכה אופנהיימר בחייו.

אופנהיימר
שלוש שעות של סרט. כן כן | צילום: באדיבות Tulip Entertainment

קיליאן מרפי חיכה להזדמנות הזו כל חייו ובריאיונות שקדמו לסרט הוא לא טרח להסתיר את זה. אפשר להבין אותו. מי לא רוצה תפקיד ראשי בסרט של נולאן? יש מצב שנולאן ליהק אותו במשך השנים לתפקידי משנה כדי להעביר אותו סוג של טירונות? כי מרפי מתגלה כאחד השחקנים הגדולים והמוכשרים ביותר בדורנו (למען האמת, זה לא כל כך מפתיע). הוא מצליח לשרטט בו זמנית דמות של חנון כובש וגאון, מתוחכם ומתחכם, ומצד שני אדם שבור, כאוב, פגוע וכנוע. מעבר למילים, מרפי משתמש במחוות גופניות שתורמות לאמינות של הדמות. הופעתו בסרט מציבה אותו חזק בתמונת המועמדים לטקס האוסקר בשנה הבאה וזה לא יהיה מופרך להמר ממרחק הזמן הזה שהוא גם יזכה.

נולאן מתייחס בסרט לשלל תמות פיזיות, מטאפיזיות, מדעיות, פיזיקליות - תבחרו מה מתאים לכם. כהרגלו בקודש, הוא משתמש בז'רגון מדעי מתוסבך ומסובך, כך שאם אתם לא נולאניסטים אדוקים, יכול להיות שהסרט הזה יהיה לכם קשה לעיכול בבחינת "אכילת ראש". חוץ מהשפה המדעית המורכבת, נולאן מפציץ את הצופים בנשורת אטומית של דמויות ראשיות ומשניות. בכל רגע נתון עלולה לבצבץ דמות כזו אחרת, לדקה או יותר, המגולמת על ידי שחקנים בולטים בתעשייה. הבחירה לעשות זאת (מסיבות מובנות אפילו) מקשה לעקוב אחריהן ובעיקר אחרי השמות שלהן.

אופנהיימר
וואו מרפי. וואו | צילום: באדיבות Tulip Entertainment

בשעה האחרונה של הסרט (מתוך שלוש, אני מזכיר), יכול לעלות שם של דמות שנראתה שעה לפני, ועוד שמות ועוד שמות והעניין בשלב מסוים הופך אפילו לבלתי נסבל. אבל אל ייפלו פניכם: על הדמויות, האפקטים המעולים, הסינמטוגרפיה המרהיבה של ואן יוטי יטאמה, המוזיקה המופלאה והחודרת של לודויג גורנסון הצעיר והמוכשר - נולאן פורש סיפור מדהים. הוא נוגע בנקודות הכואבות של האנושות, בהחלטות הדפוקות שלה ובדילמות המוסריות שמלוות את מקבלי ההחלטות ופקידיהם. הוא משתמש בדימויים שהוא כל אוהב ועושה את זה בגאונות הייחודית שלו.

רוברט דאוני ג'וניור טען במספר ריאיונות ש"אופנהיימר" הוא הסרט הטוב ביותר שבו שיחק בשנים האחרונות. הוא לא טועה. במיוחד בהשוואה לסרטים האסקפיסטים שהוא עשה בעשור וחצי האחרונים, זה הסרט הטוב ביותר שדאוני שיחק בו. הוא מגלם בכישרון רב את לואיס סטראוס, מי שהיה יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית והאחראי הישיר לשלילת הסיווג הביטחוני של אופנהיימר. ר.ד.ג' הוא שחקן מוכשר ומסור ללא ספק. הוא אפילו גילח את השיער שלו לטובת התפקיד! ובכל זאת, קשה להתעלם משאריותיו של הפלייבוי המסוקס ממארוול כטוני סטארק, ואי-אפשר שלא להבחין במניירות הסטארקיות הבולטות של דאוני. אבל כל אלו לא גורעים מהמשחק המצוין שלו וגם במקרה הנ"ל: תנו לאיש הזה אוסקר!

עד עכשיו לא הזכרתי את "ברבי" אז הנה, רק בגלל שחיכיתם יפה: היפה השדופה בוורוד עולה בסופשבוע לצד "אופנהיימר" במלחמת ראש בראש. תכל'ס, המנצחים האמיתיים בקרב הזה יהיו הצופים, שיזכו לחוויות קולנועיות כל כך שונות במהותן ועם זאת - משלימות. עם יד הלב, מתי חשבתם שנרגיש ככה לגבי סרטים או קולנוע בכלל? הוא חי וקיים ליידי'ס אנד ג'נטלמן. חי וקיים.

"אופנהיימר": 4.5 כוכבים | במאי: כריסטופר נולאן | ארה"ב 2023, 180 דקות