השחקן האגדי הזה לא רק שינה את הוליווד. הוא היה הוליווד

"אמרתי לו, 'אני לא חושב שאתה יכול לשחק אותו. אתה לעולם לא יכול לגלם לוזר'. 'על מה אתה מדבר? כמובן שאני יכול', הוא ענה. 'אוקיי, אי פעם בחורה דחתה אותך?', השבתי לו והוא אמר: 'למה אתה מתכוון?'. הוא לא צחק" - האנקדוטה המשעשעת הזו - שהפכה ויראלית ברשת ב-24 השעות האחרונות - שייכת לבמאי המנוח מייק ניקולס, שסיפר על כיצד דחה את השחקן האמריקאי רוברט רדפורד - שהלך אתמול לעולמו בגיל 89 - כשזה רצה לככב בסרט המצליח של הבמאי, "הבוגר" (1967).

יש בסיפור הזה יותר מקוריוז או הלצה על אליל היופי שהיה רדפורד במשך רוב שנות חייו, אלא הצצה לאדם האולטימטיבי שהוליווד ואמריקה השתוקקה לייצא לעולם: יפה תואר, אדיב וחייכן, ביישן ונחבא אל הכלים אך כריזמטי וכובש; האמהות שלכם מתות עליו, האבות שלכם רוצים להיות הוא. אולי מאז דאגלס פיירבנקס בשנות ה-20 או מאוחר יותר קארי גרנט, לא היה אייקון הוליוודי כרוברט רדפורד, וכנראה גם לא יהיה. זאת כנראה הסיבה למה הצליח לעצב - כנגד כל הסיכויים - את הוליווד בדמותו ובדמות אמונותיו ורעיונותיו, היכן שרבים אחרים נכשלו.

מאז שנולד בסנטה מוניקה שבקליפורניה ב-1936, הצטיין צ'ארלס רוברט רדפורד ג'וניור בהכול - שחייה, טניס, פוטבול ובייסבול, אך במהרה מאס בלהיות מה שכינה "ספורטאי מבחנה". טיול קצר לפריז וניסיון כושל בקריירה כצייר הובילה אותו דווקא לקריירה בימתית לא רעה - כשהוא מככב במחזות מצליחים בברודווי כדוגמת "יחפים בפארק" של ניל סיימון ו"סיפור בדים". בגרסה הקולנועית של האחרון הפציע לכמה דקות, כשהכוכבת הייתה דווקא ג'יין פונדה. הייתה זו בכורת המשחק הקולנועית של השניים, שהתניעה התאהבות קצרה, חברות ושותפות בת למעלה מ-60 שנה, שכללה סרטים כדוגמת "יחפים בפארק" (1967) ו"המרדף" (1966) של ארתור פן (לא, לא השעשועון, אלא סרט מצוין שלא מוערך דיו). "אני לא יכולה להפסיק לבכות", ספדה אמש פונדה לחברה הטוב והוכיחה כמה אותה כימיה קולנועית לא הייתה מזויפת.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• הבמאי המוערך תוקף את שר התרבות: "תגובה של משפחת פשע"
• "זה לא רק סרט על דבש": הבמאית שגילתה כיצד משפחתה מצילה את הטבע
• אחרי שהכריז על פרישה: השחקן האגדי חוזר למסך הגדול

כשהוא נהיה בטוח יותר ויותר בכשרונו, רדפורד פספס במכוון הזדמנויות לככב בכמה מהלהיטים הגדולים ביותר של שנות ה-60 - מ"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" (1966) ו"הבוגר" של ידידו ניקולס ועד "תינוקה של רוזמרי" (1968) של רומן פולנסקי. במקום זאת, בחר דווקא במערבון קומי קטן לצידו של חתיך תורן אחר - פול ניומן, כשעל התפקיד בו בחר ויתרו כל הקולגות הגדולות - מרלון ברנדו, וורן בייטי וסטיב מקווין. זהו "קיד וקסידי" (1969) - או "Butch Cassidy and the Sundance Kid" במקור - שהתברר כאחד מהמערבונים המצליחים ביותר של הוליווד והזניק את אחד הצמדים הנודעים ביותר בתולדות הקולנוע: רדפורד & ניומן.

עם "קיד וקסידי" וזוכה האוסקר "העוקץ" (1973) מספר שנים מאוחר יותר, רדפורד וניומן - הראשון "נער הפוסטר של הוליווד", השני נאה אך מחוספס ושבור מבפנים - התאימו ככפפה ל"הוליווד החדשה" של אותן השנים, שדחתה את השמרנות של הוליווד הישנה ופנתה בכיוון פסימסטי יותר כלפי אמריקה ועתידה.

"הוא מטאפורה לאמריקה - נער זהב עם אפלה בתוכו", אמר לימים הבמאי סידני פולאק על רדפורד (שביים את האחרון בשבעה סרטים) ואולי הצליח להסביר איך שרד אותו "אדם מושלם" בהוליווד של שנות ה-70, שהעדיפה שחקני אופי פחות "נאים" וכאלו שהתאימו לרוח הזמנים האלימים - כדוגמת ג'ין הקמן (שעזב אותנו אף הוא מוקדם יותר השנה), אל פצ'ינו, ג'ק ניקולסון או רוברט דה נירו.

אכן, אותה דואליות שבתוך רדפורד - השלמות הנוצצת וההתרסקות המפוארת של החלום האמריקאי - ליוותה אותו בסרטים מונומנטליים שעשה בעשור זה, ממלודרמות קיטשיות אך נוגעות כדוגמת "כך היינו" (1973) לצד ברברה סטרייסנד; מערבונים רוויזיוניסטיים כדוגמת "ג'רמייה ג'ונסון" (1972); קלאסיקות אמריקאיות כמו "גטסבי הגדול" (1974) ועד דרמות/סאטירות פוליטיות כמו "המועמד" (1972) - שקרעה לגזרים את מודל מסע הבחירות האמריקאי, מותחן הריגול הפרנואידי "שלושת ימי הקונדור" (1975) וסרט העיתונאות הגדול בכל הזמנים, "כל אנשי הנשיא" (1976) לצד דסטין הופמן - שיחדיו הביאו את סיפור התחקיר העיתונאי שהוריד את ממשל ניקסון לתהילת עולם. התחושה הייתה שאם כוכב בסדר גודל כזה חושף את הצד המכוער של ארה"ב, אז אולי לא הכול כה מושלם.

הקו הזה המשיך גם בקריירות החדשות שהשיק בשלהי שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. פתאום רדפורד לא היה רק פנים יפות, אלא במאי רגיש שמעדיף להבליט סיפורים אנושיים מבלוקבאסטרים מפוצצים, כדוגמת זוכה האוסקר מ-1980, "אנשים פשוטים" (שהביס גדולים כמו מרטין סקורסזה, דיויד לינץ' ורומן פולנסקי) ו"חידון האשליות" (1994); אקטיביסט נמרץ, שנלחם שנים למען איכות הסביבה, זכויות להט"ב וזכויות הילידים האמריקאים, שלא פוחד לתקוף נשיאים חזקים כדוגמת רונלד רייגן ודונלד טראמפ; ואביר הקולנוע העצמאי, עניין שהתבטא בהקמת מפעל חייו, פסטיבל הקולנוע סאנדנס ב-1981 - ע"ש אותה דמות של הסאנדנס קיד, שהעניקה לו את הפריצה הגדולה לפני כל אותם שנים.

מ"כלבי אשמורת" (1991) ועד "סקס, שקרים ווידאוטייפ" (1989), מהזנקה של זוכי אוסקר לבמאי פרנצ'ייזים עצומים, קצרה היריעה מלהסביר איך שינה הפסטיבל הקטן הזה ביוטה המושלגת את פני הקולנוע העצמאי או הקולנוע בכלל בעולם. רדפורד אמנם עזב את החיים הזוהרים מאחוריו כשפרש ב-2018 (למעט גיחה קטנה באחד הסרטים הכי נצפים אי פעם - "הנוקמים: סוף המשחק"), אבל אותה אמביציה ודימיון של "נער הזהב מקליפורניה" נותרו הרבה אחריו. למעשה, הם השפיעו על איך כל אחד ואחד מאיתנו רואה קולנוע - מלחלום על זוהר ועולם אסקפיסטי אי שם באמריקה הרחוקה ועד להבין ששם אנונימי ותקציב קטן אינו בהכרח דבר מבשר רעות. נותר רק להגיד: תודה בוב.