20 שנה לאחר צאתו, הסרט הזה מוכיח שבלעדיו "פיקסאר" לא הייתה כאן
שני עשורים עברו מאז שמכונית המרוצים האדומה ספידי מקווין וחבריה האיצו לחיינו ב"מכוניות", והפכו לאחת מההצלחות המסחריות הגדולות ביותר שידעה חברת האנימציה האהובה. אך איך התיישן המותג הפופולרי - האם הוא באמת אחראי על סוף "תור הזהב" של "פיקסאר" כמו שמבקריו טוענים, ולמה אנחנו חבים לו הרבה יותר משחשבנו?
"ג'ון היה אומר לי: 'מכוניות, בוב. יבוא יום ונעשה סרט על מכוניות", סיפר לימים האנימטור בוב פאולי על משפט חוזר שהיה אומר לו חברו, הבמאי ומייסד חברת "פיקסאר" ג'ון לסיטר ("צעצוע של סיפור", "באג לייף"), בתחילת שנות ה-90.
גם אז, הרעיון לסרט מצויר אודות מכוניות היה נדמה טבעי ובמקביל תלוש לחלוטין מאופייה של חברת האנימציה הצעירה: מחד, כשסרטם הראשון "צעצוע של סיפור" היה בשלבי הגימור האחרונים שלו, החלו האנימטורים השונים לזרוק לחלל האוויר שלל רעיונות על הנגשת קונספטים מופשטים לקהל הרחב, או האנשת חיות וחפצים דוממים - רעיונות שהפכו לבסוף לסרטים כמו "מפלצות בע"מ", "מוצאים את נמו" או "וול-E". סרט על מכוניות היה נראה כמו עוד צעד הגיוני בגישה המתגבשת של "פיקסאר". מאידך, מה לחברה שכלל לא בטוחה שהניסוי הקולנועי הראשון שלה ייצלח ולרעיון רנדומלי עתידי על רכבים מדברים? מי ישלם לראות דבר שכזה?
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
מיליוני אנשים ברחבי העולם למען האמת - כך גילתה החברה ולסיטר בפרט כשאותו רעיון סוף-סוף עלה לאקרנים היום (שני) לפני 20 שנה בדיוק, ביוני 2006, וגרף בקופות לא פחות מ-462 מיליון דולר (אל מול תקציב של 120 מיליון דולר "בלבד"). מנגד, החברה גילתה גם שיש אלו שלא שראו בסרט - רחוק מלהיות קונצנזוס חיובי בעולם מבקרי הקולנוע, על אף שהוא היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר - רצון ציני "להרוויח" ותו לא, או עדות להיחלשות כוחה, דווקא בלב "תור הזהב" שלה, שהוכיח לעולם שסרטי אנימציה אינם רק "בידור זול לילדים למשך שעה וחצי". 20 שנים בדיוק אחרי שעלה לאקרנים בישראל, ואחרי שני המשכים מצליחים לשמו (מ-2011 ומ-2017) ושני סרטי ספין-אוף בשם "מטוסים", "מכוניות" עדיין שומר על תדמית ציבורית אמביוולנטית - האם מדובר בסרט מקסים ששוכן בליבם של רבים ברחבי העולם, או בכתם על המורשת המפוארת של "פיקסאר"? אולי כעת, יותר מתמיד, ראוי להבין מה יש לנו בזכות הסרט, ומה לא היה קורה בלעדיו.
אך מה עומד במרכז "מכוניות", לאלו מאיתנו שזוכרים רק פריימים של ספידי מקווין החייכן (במקור לייטנינג מקווין) מאיץ קדימה? בעולם שמאוכלס אך ורק על ידי מכוניות מואנשות, סרטו של לסיטר עוקב אחר מקווין (אותו דיבב במקור אוון וילסון, ובעברית עפר שכטר - שניהם דאז בשיא תהילתם), מכונית מירוצים שחצנית, רגע מלזכות ב"גביע הבוכנה" היוקרתי. לילה גורלי אחד, כשמאק (קמע המזל של פיקסאר, ג'ון רצנברגר) - הסמי-טריילר שמוביל אותו - נרדם על הכביש, מקווין מוצא עצמו נטוש ברדיאטור ספרינגס, עיירה שכוחת-אל באריזונה הנמצאת לאורך כביש 66 הנודע. עם סיוע מהגרר קל הדעת מטור (לארי איש הכבלים. כן, זה שם הבמה של הקומיקאי הזה), אהובתו החדשה - עורכת הדין סאלי (בוני האנט) וראש העיירה דוק הדסון (זוכה האוסקר המנוח פול ניומן) - בעברו אף הוא מכונית מירוצים מצליחה - לומד מקווין שיעור בענווה ובאדיבות.
"בווריד אחד זורם לי 'דם דיסני', ובשני - שמן מנוע. הרעיון לשלב בין השניים היה מגיע במוקדם או מאוחר", אמר לסיטר על התשוקה הגדולה שהובילה ליצירת "מכוניות" - רעיון שקינן בו שנים. הקולנוען, לצד פאולי, היה גם האדם מאחורי ההחלטה הכי גורלית בפרנצ'ייז, וכנראה אחת מהסיבות להצלחתו העצומה - בעולם "מכוניות", עיני הרכבים נמצאים בשמשה, ולא בפנסים, כפי שהיה נהוג לרוב עד כה במכוניות מונפשות. כך, מכונות שמרגישות כה קרות עבורנו, כלי תחבורה יומיומי ותו לא, הפכו בין רגע לאקספרסיביות, אלו שיכולות להוציא מאיתנו רגש טהור ולגרום לנו להזדהות עם מטרתן.
במובן הזה, "מכוניות" אינה כה שונה מיצירות מוערכות ביקורתית הרבה יותר של "פיקסאר", כמו סרטי "צעצוע של סיפור" או "הקול בראש" - חברת האנימציה מקליפורניה מגיעה לשיאים חדשים כשהיא לוקחת רעיונות קטנים או חפצים נידחים מחיי היומיום וממחישה דרכם שאלות פילוסופיות שנוגעות בחיים של כולנו: מה קנאה עושה לאנשים? איך מתמודדים עם זמנם של ילדים לעזוב את הבית? איך חיים באושר גם כשהאדם היקר ביותר לנו כבר אינו פה?
אז מה גרם לרבים לחשוב ש"מכוניות" הוא הרגע שבו "פיקסאר" הפסיקה להטיל ביצי זהב? נדמה שיותר מכל, מדובר באופי החריג של הסרט, לכל הפחות אל מול סרטי החברה האחרים. איפה שהתוצר הרגיל מצד "פיקסאר" מנסה לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר, באופן שהופך את מרבית הסרטים לאוניברסליים, "מכוניות" מתהדר ב"אמריקאיות" שלו.
מרוצי מכוניות הם אכן דבר בינלאומי ותיק, אך סרטו של לסיטר מתמקד בפן המקומי של הענף - מירוצי הנאסקאר - לצד שתילת שלל דימויי אמריקנה אייקונים: כביש 66; הערים הנוצצות אל מול החיים הפשוטים בעיירה; המדבר רחב הידיים; דגמי הרכבים האמריקאים - מהוואן ועד השברולט; הסיפור ההוליוודי הקלאסי על אדם עירוני שלומד להעריך מחדש את חייו דרך הצד הלא מוכר של אמריקה (השוואות רבות נעשו לאורך השנים לקומדיה הנשכחת בכיכובו של מייקל ג'יי. פוקס מ-1991, "ד"ר הוליווד") והליהוק של שני כוכבים אמריקאים עצומים לתפקידים הראשיים - פול ניומן בתפקידו הקולנועי האחרון (ניומן עצמו היה נהג מרוצים עטור פרסים בשעות הפנאי שלו), ואוון וילסון, שנתן את מבטאו הדרומי הבולט. ואולי מדובר פשוט בתפיסה הציבורית הקלאסית של מכוניות כתחביב - דבר שנתפס כגברי גרידא, ילדותי אפילו, ולא חסר שיוך מגדרי כמו חרקים או מפלצות.
השנים עברו, לסיטר עזב את החברה ב-2018 לאחר טענות להטרדה מינית מצידו, ועם עזיבתו גם חדלו התוכניות לסרט נוסף בסדרה. אך 20 שנים לאחר צאתו, "מכוניות" צוחק את הצחוק האחרון - הילדים שגדלו עליו הותירו אותו קרוב לליבם (חלקם אף הפכו לנהגי מרוצים בזכותו, כפי שהעידו אחדים); האטרקציות בפארקי "דיסני" השונים ומכירות המרצ'נדייז עדיין ממשיכות לעשות חיל; ובזכותו, "פיקסאר" עדיין עומדת על הרגליים - לא משנה כמה כשלונות מסחריים ידעה (וזו ידעה לא מעט בשנים האחרונות).
כן, מעטים יעדיפו לשחק עם צעצועי עכבר מבשל ("רטטוי") או לשחק במשחק מחשב אודות אלמן נרגן בפרברים ("למעלה"), אך העובדה ש"מכוניות" דווקא כן ימשיך למכור ולמכור היא הסיבה שסרטים אלו בכלל קיימים מלכתחילה, בתעשייה שלא מוכנה לקחת שום סיכון יצירתי אלמלא יש הוכחה לרווחים לפני כן. מי יודע אם נזכה עוד לראות שוב את ספידי מקווין וחבריו על המסך הגדול, אך "פיקסאר" ומיליוני ילדים ברחבי העולם עדיין חבים להם תודה גדולה.