מעקרת בית ועד פמיניזם אקטיביסטי: מסע בעקבות השינוי שחל בייצוג הנשי בקולנוע

"כל שהשמיים מרשים" (1955):

לצד אלביס, שיער עם הרבה ג'ל ובילויים בדיינר, שנות ה-50 - או לפחות בצורתן האמריקאית - ידועות בעולם עד היום בשל פריחתן של עקרות הבית. השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה המציאו את ההשתקעות בפרברים, ואיתם השתנו התפקידים המגדריים: הגברים שלחמו בחזית יצאו לעבוד ולכלכל את הבית, ואילו הנשים - שהחליפו את הגברים בשוק העבודה בזמן המלחמה - נשארו לדאוג לילדים ולכלכלת הבית, ובכך להפוך ל"נשים מושלמות".

בהתאם, ז'אנר המלודרמה - שזכה לכינוי המזלזל "Weepies" ("סרטים בוכים", במילים אחרות) - על צרות משפחתיות ונאהבים טראגיים (שהיוו השראה לטלנובלות שאנו מכירים כיום) צמח בהוליווד באותו העשור וקרץ לקהל עקרות הבית, שראו בו ייצוג של המציאות שהן מכירות. הבמאי הגרמני דאגלס סירק - שהשתקע בהוליווד עוד בשנות ה-30 כשברח עם אשתו היהודית מאימת הנאצים - נחשב היה למאסטר הז'אנר וסרטיו נחשבו ל"סנטימנטליים" מדי, אך רק שנים לאחר מכן הוערכו מחדש כיצירות המופת שהן, שהשכילו לראות את הסאב-טקסט של סרטיו כביטוי לרצון של עקרת הבית לברוח מהתפקיד החברתי שנכפה עליה ובהתאמה, רצונם של גברים קווירים (דאז עדיין טאבו גדול) לפעול לפי מצפונם.

"כל שהשמיים מרשים" ("All That Heaven Allows") מ-1955 נחשב עד היום לדוגמה המושלמת לסגנונו של סירק, כשהוא עוקב אחר קארי סקוט (ג'יין וויימן, אשתו הראשונה של נשיא ארה"ב לעתיד רונלד רייגן), אלמנה בגיל העמידה שפוצחת ברומן עם הגנן שלה רון קירבי, הצעיר ממנה - המגולם על ידי המוזה התמידית של סירק, רוק הדסון, שנטייתו ההומוסקסואלית הייתה סוד גלוי בהוליווד, אך לא לציבור, שגילה זאת רק כשמת בטרם עת ממחלת האיידס באמצע שנות ה-80. הרומן "האסור" של סקוט וקירבי זוכה לקיטונות של זעם מצד הסובבים - כולל ילדיה הבוגרים של קארי - ואף מוביל לטרגדיה. הרצון של קארי להמשיך את חייה, גם אחרי שתפקידה כעקרת בית מסורה "נגמר", והתנגדות החברה היא רק דוגמה קטנה למציאות הנשית של שנות ה-50.

"אישה תחת השפעה" (1974):

המציאות הנשית החלה להשתנות בראשית שנות ה-60, כשהתיאורטיקנית הפמיניסטית בטי פרידן פרסמה את ספרה הנודע "המסתורין הנשי", שהעז לשאול: אולי להיות עקרת בית אינה מטרתה העליונה של אישה? במשך אותו עשור ובעשור שאחריו, החל להתפתח הגל השני של המאבק הפמיניסטי (אחרי שהראשון עמד בסימן זכויות הצבעה לנשים בראשית המאה), שעמד בסימן זכויות כלכליות וחברתיות שוות, זכות האישה על גופה, הזכות להפלה וכן הלאה. בהתאמה, הקולנוע - שעצמו עבר מהפכה אמנותית ברחבי העולם, לרוב בהובלת יוצרים צעירים ובעלי חזון - החל לתאר את התמוטטות העצבים של האישה המודרנית תחת התפקיד המגדרי שנכפה עליה ומסעה לחפש אחר המהות שלה ("שלוש נשים", "אליס לא גרה כאן יותר" ועוד).

הדוגמה הידועה ביותר לאישה הקולנועית של שנות ה-70 היא ג'ינה רולנדס, אשתו והמוזה הנצחית של הבמאי האמריקאי העצמאי ג'ון קאסווטס, שגילמה נשים טרודות ואבודות בסרטיו המאולתרים ברובם של בעלה, כדוגמת "פנים" (1968), "מיני ומוסקוביץ'" (1971) ו"ליל בכורה" (1977). עדיין - תפקידה הזכור ביותר של רולנדס - שנפטרה בשנה שעברה בגיל 94 לאחר מאבק במחלת הדמנציה - הוא בסרטה של בעלה "אישה תחת השפעה" ("A Woman Under the Influence"), בו היא מגלמת את מייבל לונגטי, עקרת בית מסורה אך נוירוטית, שמתקשה עם רצונה לשאת חן בפני כולם עד שהיא עוברת לפתע התמוטטות נפשית - כל זאת כשבעלה ניק (פיטר פאלק, הלא הוא הבלש "קולומובו") מתקשה לעכל את מה שקורה מולו.

קאסווטאס נהג תמיד בחמלה ובהומאניות כלפי הדמויות הנשיות שלו ולא ניסה אף פעם לפטור את בעיותיהן בתירוצי "היסטריה", כפי שהיה נהוג. כך, "אישה תחת השפעה" - שזכה לשתי מועמדויות בטקס האוסקר, לבמאי ולשחקנית - נותר ייצוג רגיש ומציאותי מאוד של כאב נשי, גם אם הוא לא מוסבר במאת האחוזים.

"קלולס" (1995):

נקפוץ 20 שנה קדימה, ונראה שבעקבות העשור החומרני שהוא שנות ה-80 והמיתוג של הגל הפמיניסטי השני כ"רדיקלי" בציבור הכולל, נוצרה תגובת נגד - מצד אלו שביקשו לנכס לעצמן סטריאוטיפים נשיים (אהבה לקניות, עיסוק מוגבר במין וכן הלאה) ובכך לטעון לפמיניזם ואקטיביסטיות בנות מיעוטים מצד שני, שהורגשו 'מוזנחות' על ידי תנועה שהייתה לבנה ברובה. כך הפמיניזם של שנות ה-90 לא התבייש להציג נשים שמתעסקות בהרחבה בנושאים "שטחיים" כדרך חדשה להגדרה נשית.

אם "סקס והעיר הגדולה" הוא הייצוג הטלוויזיוני לאותה תגובת נגד, אזי "קלולס" ("Clueless") - קלאסיקת הנוער שנותרת פופולרית עד היום, 30 שנה אחרי צאתה - היא הדוגמה לכך בקולנוע. עיבוד מודרני לרומן הקלאסי "אמה" של ג'יין אוסטן, "קלולס" עוקב אחר הנערה העשירה שר הורוביץ - או פשוט שר, כמו הזמרת - שמייצגת את ה"It גירל" האולטימטיבית של שנות ה-90: לבושה באופנה החדישה ביותר, יודעת מה "in" ומה לא ועסוקה בלשדך את חברותיה למי שהיא חושבת שהכי נכון עבורן. אורח החיים "השטחי" של שר משתנה כשלחייה נכנסת טאי הלא פופולרית (בריטני מרפי המנוחה), שמובילה את שר לרצות לעשות "מעשים טובים" מכאן והלאה.

מה שנחשב עד אז לאורח חיים שטחי ע"י החברה, או לסטריאוטיפ מגדרי שיש להשתחרר ממנו על ידי הגל הפמיניסטי השני, "קלולס" ותגובת הנגד לגל הגיעו כדי לטעון - גם "שטחיות" יכולה להיות בחירה נשית מודעת וגם זו דרך להגדרה.

"צעירה מבטיחה" (2020):

נקפוץ כמעט 30 שנה קדימה, והמילה "פמיניזם" אומרת משהו אחר לחלוטין כיום - כמעט עשור לאחר מהפכת "מי טו", שביקשה לחשוף את ההטרדה וההתנכלות המינית כלפי נשים שמובנית בחברה המודרנית, ואחרי שסוגים שונים של נשיות החלו לחדור למיינסטרים - מנטיות מיניות שונות ועד צבע עור ורקע אתנוגרפי שונה - הגל השלישי של הפמיניזם הוא עניין מתפתחת, שמשנה צורה כל הזמן. חלק מהשינוי של גל זה הוא היכולת גם להציג דמויות נשיות עם שיקול מוסרי בעייתי; במילים אחרות, להציג עמדה לפיה כי אישה אכזרית יכולה להתקיים לצד המאבק הפמיניסטי ובמקביל לא להשליך סטריאוטיפים על כל הנשים - כפי שנבל גברי יכול להתקיים ולא להוביל למסקנה כי "כל הגברים רעים".

מנקודה זו יוצאת הבמאית האנגלייה הצעירה אמרלד פנל ("סולטברן") בסרטה "צעירה מבטיחה" ("Promising Young Woman") - שהיה מועמד לחמש פרסי אוסקר וזכה בפרס התסריט המקורי -  מובא סיפורה של קאסי תומאס (קארי מוליגאן, "גטסבי הגדול"), סטודנטית לשעבר בבית הספר לרפואה, שנוטשת את החלום מאחוריה ויוצאת "לנקום" בגברים לאחר מות חברתה הטובה במהלך אונס אכזרי. המתודות הקשות של קאסי לצד הצדק הנכון אובייקטיבית בשמו היא יוצאת לנקום מעלות מהסרט שאלות מעניינות על מה מותר ומה אסור לאישה בחברה המודרנית וכמה החופש של אישה להיות מה שבא לה באמת קיים, גם בעידן פרוגרסיבי (או לפחות פרוגרסיבי דאז) זה.