לא רק "הלוטוס הלבן": למה הוליווד אוהבת זוגות עם פערי גיל גדולים?
למרות פער הגילים הגדול בין השניים, העולם כולו עקב באדיקות אחר סיפור האהבה של ריק וצ'לסי בעונה האחרונה של "הלוטוס הלבן". בין "בייביגירל" ל"ברידג'ט ג'ונס", סדרת הלהיט אינה לבדה: הוליווד מתמלאת לאחרונה בסיפורי אהבה בין צעירים לאלו שלא. יצאנו לברר: האם אנחנו ממהרים לחבק את מה שנחשב בעבר לטאבו, או שגיל הוא בעצם לא רק מספר?
ניקול קידמן, מהשמות הוותיקים והעמוסים בהוליווד, כיכבה בשנה החולפת בשני סרטים מדוברים: "פרשה משפחתית" לצד זאק אפרון ו"בייביגירל" לצד האריס דיקינסון. מה משותף לקומדיה רומנטית זולה בנטפליקס ומותחן אירוטי מסוגנן שזיכה את כוכבתו בפרס המשחק בפסטיבל ונציה? בשניהם פוצחת קידמן בת ה-57 ברומן סוער עם גברים שצעירים ממנה בכמה שנים טובות, בלשון המעטה - אפרון בן 37 ואילו דיקינסון צעיר אף יותר, בן 28 "בלבד".
אל מעלליה של קידמן הצטרפו בשנים האחרונות, בין היתר, אן האת'וויי בת ה-42, שמתאהבת בכוכב פופ בן 24 בסרט "הרעיון שהוא אתה"; ג'וליאן מור בת ה-64 מגלמת מורה אקצנטרית שנישאת לתלמיד התיכון שלימדה ב"הצצה ליחסים" של טוד היינס (אם כי הדרמה המוערכת הזו מבוססת בחופשיות על מקרה אמיתי); רנה זלווגר בת ה-55, ששבה לאחרונה לנעליה של ברידג'ט ג'ונס ב"ברידג'ט ג'ונס חוזרת לשוק", מתאהבת בפקח עירוני בן 29; ולאה דרוקר הצרפתייה בת ה-53 מגלמת עורכת דין שפוצחת ברומן עם בנה החורג בן ה-17 בדרמה השערורייתית של קת'רין ברייה, "הקיץ האחרון". תוסיפו לכל אלו גם רומנים בפערי גיל גדולים אך במגדר הפוך, כדוגמת מרטין פרימן (53) וג'נה אורטגה (22) ב"פרופסור מילר" ו-וולטון גוגינס (53) ואיימי-לו ווד (31) בעונה האחרונה והמדוברת של "הלוטוס הלבן", והנה לכם לא צירופי מקרים מפתיעים, אלא מגמה של ממש.
האם הנוכחות המוגברת על המסך שלנו של מערכות יחסים שכאלו - שנתפסו בעיני החברה כטאבו (בייחוד כשהאישה היא המבוגרת בזוגיות), או לכל הפחות מושא ללעג (אהמ, אמא של סטיפלר) - מסמנת שבירה של נורמות חברתיות שמרניות ומרידה בפטריארכיה, ששמה תווית "תוקף" על אטרקטיביות נשית, או שמא מדובר באותה השמרנות במעטה אחר, ליברלי וקל יותר לעיכול? התשובה, כמו מערכות היחסים הנ"ל, מורכבת.
קצת רקע לייצוג פערי גילים שכאלו במדיה: עד שנות ה-60, מערכות יחסים בין אישה מבוגרת לגבר צעיר כמעט שלא הוצגו כלל על המסך הגדול והקטן, או שהוצגו באופן ששם ללעג או אף "הזהיר" מאי-שפיותה של האישה הבוגרת. כזה הוא "שדרות סאנסט" של בילי וויילדר, שנחשב (בצדק) לאחד מהסרטים המשובחים ביותר שנוצרו, שמציג את החיזור של כוכבת העבר נורמה דזמונד (גלוריה סוונסון) אחר הגיבור ג'ו גיליס (וויליאם הולדן) כתוצאה של אובססיה לכוח הנעורים והתהילה שהיו לה ואבדו. דוגמאות נדירות יותר, כדוגמת הסרט "כל שהשמיים מרשים" של דאגלס סירק, שעסק ברומן אסור בין אלמנה עשירה בגיל העמידה (ג'יין וויימן) לגנן שלה (רוק הדסון) - השתמשו בז'אנרים "נשיים" (כדוגמת המלודרמה) בכדי לבטא את תסכולן של נשים רבות בשנות ה-50 מחיי עקרות הבית, ולהציע להן אפשרות ל"חופש" - לא פעם דרך "רומן לא מוסרי" שכזה.
מנגד, מצבם של הגברים המבוגרים היה מזהיר למדי: במשך שנים, הוליווד הקלאסית הציגה סיפורי אהבה בין כוכביה הגבריים המובילים, רובם בגילי העמידה, לבין שחקניות צעירות בהרבה. כך, ג'יימס סטיוארט - אז נושק ל-50 - כיכב בסרטיו של אלפרד היצ'קוק "חלון אחורי" ו"ורטיגו" לצד (בהתאמה) גרייס קלי וקים נובאק, שתיהן בנות 25 במהלך הצילומים הנפרדים. אודרי הפבורן הצעירה - דאז אחת מהשמות הגדולים ביותר שיצאו מעיר הכוכבים - צוותה בזה אחר זה יחד עם כוכבים מבוגרים ממנה כמו המפרי בוגארט (54) ב"סברינה", גארי קופר (56) ב"אהבה אחרי הצהריים", פרד אסטר (58) ב"פנים מצחיקות" וקארי גרנט (59) ב"חידון בחרוזים" ("Charade"). היה זה דווקא גרנט שחש לא בנוח לשחק דמות שמאוהבת בהפבורן, עם 25 השנים שמפרידות ביניהם - בהתאם, הכניסו התסריטאים לסרט בדיחות מצד הפבורן על גילו של גרנט, והפכו את דמותה לזו שמחזרת אחריו, ולא ההפך.
ב-1967, המשפט "?Mrs. Robinson, are you trying to seduce me" שינה הכול. "הבוגר", הדרמה הקומית הקלאסית של מייק ניקולס, שהייתה ללהיט כלכלי וביקורתי ובישרה על בואה של "הוליווד החדשה", בישרה גם על מותה של השמרנות הישנה והיחס הפוריטני למין ומערכות יחסים שחורגות מהנורמה. הרומן המעורער שנרקם בין הסטודנט הצעיר והנוירוטי בנג'מין בראדוק (דסטין הופמן) לגברת רובינסון הנשואה, המבוגרת והמנוסה (אן בנקרופט) המחיש את ההבדל בין הדור הישן לדור ה"בומרים" החדש ו"הפרוע", ואיך זה החדש מוכן לחבק לחיקו חופש מיני גדול הרבה יותר.
כך הפכה גברת רובינסון - רחוקה מסתם "פאם פאטאל" או "קוגרית" - למגדלור עבור סרטי "הוליווד החדשה" (ובכלל) לייצוג הבעייתיות שנורמות מגדריות גורמות לחיי האהבה שלנו. סרטים כמו "שמפו" של האל אשבי, "עלי: פחד אוכל את הנשמה" של ריינר ורנר פסבינדר הגרמני (שהציג סיפור אהבה בין זקנה גרמנייה לבין מהגר עבודה צעיר ממרוקו) ומקרה הקיצון של "הרולד ומוד" (אף הוא של אשבי) - שהציג את אהבתם של נער אובדני ו"נערת פרחים" בשנות ה-80 לחייה - החלו לפקפק ב"צקצוק" החברתי כלפי אהבה שיש בה פער גילים, ובייחוד מהצד הנשי. סרטים מאוחרים הרבה יותר כמו "ואת אמא שלך גם" של אלפונסו קוארון - על שני נערים מקסיקנים ומשולש האהבה שלהם עם אשת חברה מבוגרת - ניסו לטעון שהיחס למין ואהבה הוא נטו הבניה חברתית, במיוחד בחברה בבעיה מתמדת כמו מקסיקו.
אם כך, האם סרטיהן של קידמן, האת'ווי וזלווגר מהווים המשך ל"שחרור הנשי" שסרטי העבר הציגו? לא בהכרח. נדמה כי הגל החדש של "רומן בפער" מוביל את הגיבורות לשני כיוונים אפשריים - או "התפכחות" ובחירה ב"משהו לגילה", או ייצוגה כ"בעיה", כ"מפלצתית". כך, לברידג'ט ג'ונס החדשה ניצבת אופציה "נורמלית" יותר בדמותו של מורה הספורט שבגילה (צ'יווטל אג'יופור), ואילו דמותה של קידמן ב"בייביגירל" מוצגת כאדם קר ומחושב שרחוק מרגש רגיל. כך, סיפור ה"קוגרית והצעיר" הזה - כזה שקידמן עצמה עשתה באופן מדויק לפני 30 שנה בקומדיה השחורה "פיתוי קטלני" - רק חוזר לסטריאוטיפ הישן, ולא מנסה לערער אותו. תחשבו על התפיסה שנרמלה את אודרי הפבורן לצד שלל גברים זקנים, רק בהיפוך תפקידים. פרוגרסיביות זה לא.
אך נדמה שאולי הבעיה הגדולה ביותר היא העובדה שהוליווד לא באמת מוכנה להציג לנו סיפור על אישה מבוגרת, שפגעי הגיל כבר ניכרים עליה, עם גבר צעיר. קידמן וזלווגר, במקרה הזה, נראות נוצצות גם בשלהי העשור השישי לחייהן; השמועות כי הן עברו מספר ניתוחים פלסטיים לאורך השנים לא הופרכו או אוששו אף פעם (אם כי קידמן הודתה בעבר כי היא הזריקה בוטוקס - ובכל מקרה, זו זכותן המלאה ולא לעניין הציבור), אך הן ממחישות עניין מהותי ביחס לגילנות של הוליווד, בייחוד ביחס לשחקניות מבוגרות - "תתאימי את עצמך לאיך שהיית כשזכרנו אותך, ואולי ניתן לך להמשיך לעבוד". מלבד פמלה אנדרסון, שהוקיעה ציבורית בשנים האחרונות איפור וטיפוח עודף ומגיעה לאירועים באופן "טבעי", נדמה שגם כשהוליווד רוצה לדמיין עולם שבו רומן בין אישה מבוגרת לאדם צעיר הוא עניין פשוט, היא עדיין חייבת להכתיב לנשים את כללי "עשי ואל תעשי".
עם זאת, יש סיכוי לשינוי: "הצצה ליחסים", שמשתמש במלודרמה ובהקצנה כדי לחשוף איך המדיה והתקשורת הופכים סיפורי "אהבה אסורה" - כמו סיפור האהבה בין נער למורה שבמרכז הסרט - למקרה "מפלצתי" ו"סנסציוני", ועדיין לא נוקט ברומנטיזציה כלפיהם; "ליקריץ פיצה" של פול תומאס אנדרסון - שמציג אהבה מתפתחת בין בן 15 מחושב לבת 25 ילדותית - מותיר את הקהל להתמודד עם האמביוולנטיות שעומדת מולו, ולא קובע עבורו מה "נכון"; "יופי מסוכן", ה"בודי הורור" הפרוע בכיכובה של דמי מור העוסק במעגל המרושע שהוליווד מכניסה אליו שחקניות מבוגרות; ו"הקיץ האחרון" - כמו מרבית סרטיה של ברייה - יוצא לראות מה הן באמת גבולות המוסר שלנו, בייחוד ביחס למושג כה מדוקדק, ובמקביל לא ברור כמו אהבה.
אלו רק דוגמאות מועטות לסרטים שיוצאים להראות לנו שהשד אינו כה נורא כמו שחשבנו, והכל תלוי בשינוי ערכי התקופה. כעת, נותר רק לקוות שכמו אי אז בשנות ה-60, נחזור לערכים חופשיים בהרבה - בייחוד לגבי אהבה - מאשר לערכים פוריטניים בתחפושת מלוטשת.
