רוברט דה נירו בן 70

 רוברט דה נירו נולד בשנת 1943 בניו יורק, בנם של רוברט דה נירו האב - צייר ופסל ממוצא איטלקי ואירי ווירג'ניה אדמירל - ציירת ממוצא גרמני, צרפתי והולנדי.

 

הוריו התגרשו כשהיה בן שלוש ולמרות שגר אצל אמו, בילה את רוב זמנו עם אביו. על אף ביישנותו, דה נירו נמשך מגיל לצעיר לתחום המשחק וכבר בגיל עשר הופיע על הבמה בתפקיד האריה הפחדן בהצגה "הקוסם מארץ עוץ" שהועלתה בבית ספרו. בגיל 16 הוא עזב את התיכון והחל בלימודי משחק אצל סטלה אדלר ולי שטרסברג.

 

בשנת 1963, כשהיה בן 20, הצטלם לסרטו הראשון "מסיבת חתונה" של הבמאי בריאן דה פלמה אך הסרט יצא לאקרנים רק שש שנים מאוחר יותר בשנת 1969. שני סרטיו הבאים היו אף הם בבימוי דה פלמה, אך הפריצה לתודעת הקהל התרחשה רק בשנת 1973 בסרט "פעימות לב" בו גילם שחקן בייסבול שמתגלה אצלו סרטן, תפקיד שזיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר של איגוד המבקרים של ניו יורק. כמו כן, באותה שנה שיתף פעולה לראשונה עם הבמאי מרטין סקורסזה בסרט "רחובות זועמים", ומאז הם המשיכו לשתף פעולה בעוד סרטים רבים ביניהם "נהג מונית", "ניו יורק, ניו יורק", "השור הזועם", "מלך הקומדיה", "החבר'ה הטובים" ו"פסגת הפחד".

 

בשנת 1993 פנה לראשונה לבימוי, בסרט "סיפור מרובע ברונקס" בו גם כיכב, ובשנת 2006 ביים את סרטו השני "שומר המדינה".

 

דה נירו היה מועמד לפרס האוסקר שש פעמים וזכה פעמיים. בפעם הראשונה זכה בקטגוריית 'שחקן משנה' לשנת 1974על תפקידו ב- "הסנדק 2" של פרנסיס פורד קופולה; זו הייתה הפעם הראשונה ששחקן זכה באוסקר כשאת רוב התפקיד הוא מבצע בשפה זרה (ובמקרה זה - ערב רב של דיאלקטים סיציליאנים). הזכייה השנייה באוסקר הייתה בשנת 1980, הפעם בתואר 'השחקן הטוב ביותר' על תפקידו ב"השור הזועם", עליו גם זכה בפרס 'גלובוס הזהב'. בינואר2011 הוענק לדה נירו פרס גלובוס הזהב על מפעל חיים.

 

בשנת 2002, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר שהביאו לנפילת מגדלי התאומים ולפגיעה בשכונת טרייבקה הסמוכה אליהם, ייסד דה נירו יחד עם ג'יין רוזנטל את פסטיבל הקולנוע "טרייבקה". מטרת הפסטיבל היא להפוך  את העיר ניו יורק למרכז קולנוע בינלאומי, וכך לתרום לשיקומו של אזור מנהטן תחתית. מדי שנה מוקרנים בפסטיבל כ-250 סרטים בלמעלה מ-1000 הקרנות, והוא נחשב לאחד מפסטיבלי הסרטים הבינלאומיים החשובים בעולם (סרטים ישראלים רבים השתתפו בפסטיבל כמו "חופשת קיץ", " סיפור גדול", "יוסי וג'אגר" ו"מי מפחד מהזאב הרע").  

 

רוברט דה נירו שיחק במהלך הקריירה המפוארת שלו בכ-100 סרטים שונים. בחרנו עשרה תפקידים בולטים מתוך השפע הזה. הנה הם לפניכם:

ויטו קורליאונה, "הסנדק חלק שני" (1974)

 שנתיים אחרי יציאתו לאקרנים של הסרט "הסנדק" שזכה להצלחה מסחררת, הגיע החלק השני בטרילוגיה (למרות שמבחינה עלילתית הוא מתרחש לפני הסרט הראשון), כשבתפקיד ויטו קורליאונה הצעיר משחק רוברט דה נירו. דה נירו נבחן גם לתפקיד מייקל קורליאונה בסרט הראשון בסדרה, אולם הבמאי העדיף על פניו שחקן מפורסם אחר - אל פאצ'ינו.

דה נירו (שהיה אז בן 31) נדרש להיכנס לנעליו של מרלון ברנדו (ששיחק את ויטו קורליאונה המבוגר בסרט הראשון), לחקות את המניירות שלו ולשחק את רוב התפקיד באיטלקית, או ליתר דיוק בניבים סיציליאנים שונים. באותה שנה הוא זכה באוסקר הראשון שלו בקטגוריית שחקן המשנה (וכאמור היה לשחקן הראשון שזוכה באוסקר כשאת מרבית תפקידו הוא מבצע בשפה זרה), והפך בעקבות כך לשם דבר בקולנוע העולמי.

 

טראוויס ביקל, נהג מונית (1976)

 שיתוף הפעולה השני של דה נירו עם הבמאי מרטין סקורסזה (אחרי "רחובות זועמים" מ-1973) יצר את אחד הסרטים העוצמתיים שנוצרו אי-פעם בהוליווד, וגם את המונולוג המפורסם (והמאולתר) של דה נירו אל מול המראה ("You talkin' to me?").

 

דה נירו מגלם חייל משוחרר ומעורער בנפשו בעקבות שירות בוייטנאם, שמתחיל לעבוד כנהג מונית בניו יורק. העבודה, שמתרחשת בלילות, יוצרת אצלו ניכור ודחייה כלפי ההתנהלות האנושית שהוא נתקל בה ומעוררת בו דחף לביצוע מעשה אלים (נסיון התנקשות במועמד לנשיאות). הוא מספיק גם להתאהב בפעילה פוליטית (סיביל שפרד) ולנסות ולהציל יצאנית בת 12 (ג'ודי פוסטר) מהסרסור שלה (הארווי קייטל), לפני סצינה מפורסמת ומלאה בדם לפני סיום הסרט.

 

מייקל ורונסקי , "צייד הצבאים" (1978)

 עוד דמות שמתמודדת עם טראומות ממלחמת וייטנאם היא זו של מייקל ורונסקי ב"צייד הצבאים" של הבמאי מייקל צ'ימינו. האפוס האלים הזה (שאורכו כשלוש שעות) מספר את סיפורם של שלושה עובדי פלדה אמריקאים ממוצא רוסי, לפני, במהלך ואחרי מלחמת וייטנאם. בוייטנאם הם נשבים ע"י הוייטקונג ושוביהם מכריחים אותם לשחק שוב ושוב ברולטה רוסית. כאשר הם מצליחים לבסוף לברוח מהשבי, אחד מהם (ניק שמגולם ע"י כריסטופר ווקן) נלקח ע"י מסוק אמריקאי לסייגון ושם נפרד מהשניים האחרים. לאחר שהשניים, מייק וסטיבן, חוזרים לאמריקה הם מגלים כי ניק נשאר בוייטנאם והתמכר להירואין ולרולטה רוסית. מייק (דה נירו) חוזר לוייטנאם ונכנס לעומקה של סייגון במטרה לחלץ את חברו.

אמנם כריסטופור ווקן הוא זה שזכה באוסקר על תפקידו בסרט, אבל גם דה נירו הפליא במשחקו והפגין צד רך, בוגר, אבהי, מאופק ושונה מכל תפקידיו עד אז.

 

ג'ייק לה מוטה, "השור הזועם" (1980)

 שיתוף פעולה נוסף בין דה נירו למרטין סקורסזה, הפך גם הוא לאחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע האמריקאי. מדובר בדרמת ספורט בשחור-לבן המספרת את הסיפור של ג'ייק לה מוטה, אלוף העולם באיגרוף במשקל בינוני, שההתנהגות האלימה שלו באה לידי ביטוי גם מחוץ לזירה, במיוחד בשל קנאתו לאשתו (מבקרים רבים כינו את הסרט "אותלו בן זמננו"). בסרט הזה הוכיח דה נירו את התמסרותו לעולם המשחק כאשר לצורך התפקיד התאמן במשך שנה על מהלכי הזירה של לה מוטה (שהיה דמות אמיתית) והעלה 27 קילוגרמים למשקלו כדי לגלם את לה מוטה המבוגר (לשם כך הוא אכל בכל יום עשרות דונאטס, פיצות שלמות, חצי גלון גלידה ושתה גלונים של בירה). ההשקעה הגופנית יחד עם הפגנת משחק ריאליסטי משובח הביאו לדה נירו את האוסקר השני שלו, הפעם כ"שחקן הטוב ביותר".

מלבד זאת, מעניין לדעת שהמילה "Fuck" על כל נגזרותיה מושמעת 114 פעמים בסרט, נתון שהיווה שיא לאותה עת.

 

רופרט פאפקין, "מלך הקומדיה" (1983)

 עוד אחד משיתופי הפעולה של דה נירו וסקורסזה, אבל הפעם ביצירה פחות אופיינית לשניהם. רופרט פאפקין הוא אספן חתימות לא יוצלח בן 34 החי עם אמו וחולם להיות סטנדאפיסט מפורסם. לצורך הגשמת חלומו הוא חוטף את מנחה תוכניות הבידור הנערץ עליו ג'רי לנגפורד (ג'רי לואיס המשחק דמות הדומה לו עצמו) ובעזרתה של מעריצה נוספת של לנגפורד (סנדרה ברנרד), הם מחזיקים במנחה המפורסם כבן ערובה בתמורה להזדמנות להופיע בקטע סטנד-אפ בתוכנית הבידור שלו.

 

דה נירו הראה בסרט פן נוסף ביכולת המשחק שלו, והמשיך לבסס את מעמדו כאחד השחקנים המובילים בארה"ב. כמו כן, הוא טבע עוד משפט שנכנס לפנתאון הציטוטים הקולנועיים: "Better to be king for a night than schmuck for a lifetime."

הסרט אמנם לא זכה להצלחה קופתית מרשימה אך עם הזמן זכה להערכה מחודשת על הצורה הצינית בה הוא מציג את עסקי השעשועים.

דייוויד "נודלס" אהרונסון, "היו זמנים באמריקה" (1984)

 בסרט זה שיתף דה נירו פעולה עם במאי גדול אחר - סירג'יו ליאונה ("הטוב הרע והמכוער") שזהו גם סרטו האחרון. מדובר באפוס מרגש על ידידותם ארוכת השנים של נודלס ומקס משנת 1929 ועד 1983. מהילדות ברובע היהודי של דרום מזרח מנהטן, דרך הפיכתם לפושעים בתקופת חוק היובש ועד להפיכתם לבכירי המאפיה הניו יורקית. דה נירו חוזר כאן לדמות המאפיונר (אם כי הפעם מאפיונר יהודי) והוא זאת שוב בצורה מופלאה.

 

הסרט עבר מספר עריכות וקיצוצים שגרמו לביקורות מעורבות באשר לאיכותו. בסיום הצילומים נשאר ליאונה עם 10 שעות צילומים אותם הצליח לצמצם לשש שעות ותכנן לשחרר את הסרט בשני חלקים של 3 שעות כל אחד. המפיקים סירבו, וליאונה חויב לצמצם את הסרט עוד יותר עד ל-229 דקות (3 שעות ו-49 דקות). אך אחרי שהסרט זכה להצלחה בפסטיבל קאן בגירסה זו (229 דקות) הוא קוצץ בארה"ב שוב עד ל-144 דקות, קיצוץ שפגע במבנהו וגרם לכשלונו בקופות ובביקורות.

 

 

אל קאפונה, "הבלתי משוחדים" (1987)

 עוד סרט עם הבמאי בריאן דה פלמה שעוסק בנסיון להביא למשפט את המאפיונר אל קאפונה (דה נירו) במהלך תקופת היובש בארצות הברית (הסרט מבוסס על סדרת טלוויזיה משנת 1959, שהתבססה בעצמה על ספר מאת אליוט נס). מותחן המאפיה הקלאסי הזה היה משופע בכוכבים (כמו שון קונרי שקיבל אוסקר בקטגוריית שחקן משנה על תפקידו, קווין קוסטנר ואנדי גרסיה), אבל דה נירו בלט בו על אף תפקידו הקטן. הוא התעקש להתחקות אחר כל הפרטים הקטנים שאפיינו את אל קאפונה (כמו לבישת תחתוני משי) ושוב נדרש להעלות קילוגרמים רבים כדי להתאים לדמות.

 

 מהסרט זכורה סצינה מפורסמת בה נואם דה נירו (כאל קאפונה) בפני אנשיו בדבר חשיבות עבודת הצוות כשהוא מחזיק אלת בייסבול ביד, ובסיום הסצינה הוא חובט למוות בראשו של אחד מאנשי הצוות שהגיב בצורה לא נכונה.

 

לורנצו אנלו, "סיפור מרובע ברונקס" (1993)

 סרטו הראשון של רוברט דה נירו כבמאי בשיתוף עם השחקן צ'אז פלמינטרי כתסריטאי. סיפור התבגרותו של נער איטלקי ברובע ברונקס בניו יורק של שנות השישים, כשעל חייו משפיעות שתי דמויות אב מנוגדות. האחד, אביו הביולוגי, נהג אוטובוס חרוץ וישר (דה נירו), והשני הגנגסטר השכונתי (פלמינטרי), שהופך אותו לבן טיפוחיו ולעוזרו האישי. דה נירו קיבל ביקורות מחמיאות הן על עבודות הבימוי הרגישה ("שמניעה את הסרט מצחוק, לכעס, לדמעות") והן על משחקו בסרט כאדם ישר ואב דואג. הסרט נחשב לאחד מסרטי הפשע האיכותיים של שנות התשעים.

סאם, "רונין" (1998)

סרטו הלפני-אחרון של במאי סרטי האקשן הגדול ג'ון פרקנהיימר. במחסן אפל בלב פאריס נפגשים כמה מומחים  ללוחמה ומשימות מיוחדות עם מטרה אחת: להשיג תיק מסויים ולהביא אותו ללקוח המסתורי שלהם. הסרט נסוב סביב משחק מוחות של בריתות ונאמנויות מתחלפות ובמקביל מציג סצינות פעולה איכותיות שנחשבות לטובות מסוגן בז'אנר הקולנועי הזה (כמו מרדפי המכוניות ברחובות ניס ופריז). דה נירו משחק בסרט גיבור פעולה אמיתי - סוכן חשאי לשעבר שצופה תמיד כמה מהלכים קדימה (מעין ג'יימס בונד אמריקאי) -  וכך מציג עוד גוון בכשרון המשחק הבלתי נגמר שלו.

 

גנרל ביל סאליבן, "שומר המדינה" (2006)

 הסרט האחרון שביים דה נירו (עד כה). סיפור הקמתה הבלתי מוכר לציבור של סוכנות הביון המרכזית האמריקאית (ה-CIA), כשהוא מובא מבעד לעיניו של אדווארד ווילסון (מאט דיימון) - סטודנט מצליח באוניברסיטת ייל המגוייס לסוכנות הטרייה שמבססת את כוחה בעזרת המלחמה הקרה והקומוניזם.

 

ווילסון הופך לאחד מעמודי התווך בארגון ובאותה שעה מנהל קרב מוחות גלובלי נגד עמיתו לתפקיד בק.ג.ב הרוסי. דה נירו מגלם את גנרל ביל סאליבן (שדמותו מבוססת על גנרל ויליאם דונובן - ממקימי ה-CIA), שמעצב את הארגון החשאי החדש ומתפעל את ווילסון הצעיר. קשה להפריד כאן בין דה נירו הבמאי לדה נירו השחקן, אך אין ספק שבשלב זה של הקריירה שלו, הוא הצליח לנקז לאפוס הקולנועי הזה את כל מה שלמד אודות התחום ביותר מארבעים שנות קריירה.