דה נירו בן 70: יצירת המופת הנשכחת
"מרדף חצות", שיצא לפני 25 שנים בדיוק, לא זכה בפרסים ולא זכור כקלאסיקה, אבל בזכות עלילה טובה וקאסט מושלם הפך לאחת הקומדיות המוצלחות בתולדות הוליווד – וגם חשף איכויות לא מוכרות אצל השחקן הענק
כשמדברים על קריירת המשחק של רוברט דה נירו, מדברים קודם כל על מאפיונר או פסיכופת. הוא הדמות המאיימת מ"הסנדק", מ"הבלתי משוחדים", מ"החבר'ה הטובים", מ"קזינו", מ"השור הזועם", מ"נהג מונית", שיכולה להתפוצץ בהתקף זעם בכל שנייה ולמלא את המסך בעוצמה ובכריזמה.
ההבלחות הקומיות שלו, בסגנון "פגוש את ההורים", מסמלות את שקיעת הקריירה בשני העשורים האחרונים - לפני המועמדות על אוסקר המשנה ב"אופטימיות היא שם המשחק", שניתנה על תפקיד מוערך יתר על המידה בסרט מוערך יתר על המידה, אולי כמחווה לשחקן מתבגר ששיאו הרחק מאחוריו. בתווך, כמעט נשכח תפקיד שונה בתכלית בסרט לא מוערך דיו, שדווקא צריך להיכנס להיכל התהילה הפרטי של השחקן בן ה-70.
"מרדף חצות", שחוגג 25 שנה, לא זכה בפרסים משמעותיים ואפילו לא היה מועמד לאוסקר בשנה שיצא. הבמאי שלו, מרטין ברסט, פרש בבושת פנים מהמקצוע לפני עשור, אחרי שהיה אחראי לפיאסקו המכונה "ג'יגלי", שהיה מוצלח כמו הזוגיות של כוכביו, ג'ניפר לופז ובן אפלק; אחד משני השחקנים המובילים בסרט, צ'רלס גרודין, נבחר לתפקיד כאופציה שלישית, לאחר שרובין וויליאמס ושר הועדפו על פניו על ידי האולפנים, ובהמשך הקריירה האפיל עליו כלב בסדרת סרטי "בטהובן"; ודה נירו עצמו רצה לשחק בקומדיה כיוון שרצה להתרענן מ"הבלתי משוחדים" הכבד, אבל בחר ב"מרדף חצות" רק אחרי שהתפקיד הראשי בסרט המועדף עליו, "ביג", הוענק לטום הנקס.
למרות נקודת ההתחלה הבעייתית, התוצאה היא קומדיית קאלט, שנצפית על ידי אוהביה הרבים אינספור פעמים, אבל איכשהו לא נזכרת כקלאסיקה בזיכרון התרבותי הקולקטיבי.
העלילה פשוטה עד דבילית: דה נירו הוא צייד ראשים עצמאי, שלוכד רואה חשבון בשם ג'ונתן מרדוקאס, שגנב מהמאפיה 15 מיליון דולר, כדי להחזירו ולקבל סכום שמן בתמורה. בעקבותיו דולקים אנשי המאפיה והבולשת, והעלילה מסתבכת עקב סירובו של מרדוקאס, המגולם בידי צ'ארלס גרודין, לטוס.
בזכות קאסט נהדר, עם דניס פרינה, שהלך לעולמו השנה, ג'ו פנטוליאנו, לימים ראלפי ב"הסופרנוס", וגרודין שנותן את הופעת חייו, "מרדף חצות" הוא סרט שהכל עובד בו. וגם בזכות דה נירו, כמובן. הוא חושף בסרט הזה איכויות שאינן מזוהות איתו: הוא לא פסיכופת -אפילו קצת לוזר - ובמקום הקשיחות המוכרת ממרבית סרטיו הוא סוחב את הסרט עם פרצוף של "תעזוב אותי, באמא'שך".
איכשהו, דה נירו לא הצליח לשחזר עד היום את השילוב הזה - תסריט מוצלח ופשוט, סרט שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ותפקיד שלא מנסה לשחזר את הדמויות שעבדו בשבילו לאורך תחילת הקריירה (לא, תפקיד הצמח שקם לתחייה ב"התעוררות" הדביק לא נחשב). בפשטות, "מרדף חצות" התעלם מהטייפקאסט של דה נירו ולקח אותו למחוזות חדשים ומרעננים.
אם יש תקווה לתחיית הקריירה המקרטעת שלו בעשור הקרוב, היא טמונה אולי בדיבורים הלא פוסקים על סרט המשך ל"מרדף חצות". כדאי להזדרז, לפני שדה נירו וגרודין יתקשו לטוס באמת, מסיבות גריאטריות.