נפרדים מהכוורת: הלהקה שהפיקה רק דבש

כשהייתי כבן 8 היו כמה תקליטים שלא ירדו כמעט לעולם מהפטיפון. ביניהם היו "101 שירים לילדים", "ברבראבא" ותקליט כפול של כוורת.

יום אחד, התארח אצלי חבר, או שכן, שבילדות זה די אותו דבר, כי המכנה המשותף היחיד לו זקוקים שני ילדים כדי להתחבר הוא כתובת דומה, וכשיחקנו יחד בחדרי בלגו או רובטריקים או במכוניות צעצוע, התנגנו ברקע שיריהם של דני וחבריו, והחבר שלי רצה להגביר את המוסיקה, ועל כן עשה מה שאני חייב להודות, יש בו היגיון מסוים, ולחץ את המחט של הפטיפון על התקליט המתנגן חזק ככל שיכל.

ובכן, אין צורך לומר שפעולה זו לא הביאה עימה את התוצאה המיוחלת אלא הוציאה צליל שובר לב של חריקה צורמת, ולתקרית זו היו שתי תוצאות מיידיות- אני גירשתי את החבר בכעס ושיריו של דני וחבריו לא התנגנו מאז על הפטיפון, אלא נאלצו להמתין עד שהתבגרתי קצת והאזנתי להם על קלטת ומאוחר יותר על דיסקים. לא משנה באיזה מצב צבירה, להקת כוורת, כמו גם גזוז ושלל גלגוליהם של חברי הלהקה האלמותית ליוו אותי לכל אורך חיי.

כששמעתי שכוורת מתאחדת לסדרת הופעות בבריכת הסולטן, מייד שינסתי מרפקים ומתחתי אצבעות ופניתי לקרב על ה- Refresh. פעמיים ניסיתי לשבת על יד המחשב ובמשך מעל רבע שעה הלמתי באופן בלתי פוסק על כפתור העכבר, אך ללא הואיל, יש לחצנים מהירים ממני. בפעם השניה שפרסמו מכירה אף שמתי לב שמשרדי מכירת הכרטיסים קרובים למקום עבודתי ושמח וטוב לב יצאתי לדרכי במחשבה שאני היחיד שחשב על הרעיון המבריק של ללכת פיזית למשרד הכרטיסים באמצע השבוע ולרכוש כרטיסים.

כשהגעתי לרחוב בו יושב המשרד פניתי למוכר הסביח המקומי ושאלתי "איפה משרד הכרטיסים פה?" והוא ענה לי בחיוך מתגרה, "איפה שהתור". ובכן, כשהסתכלתי במורד הרחוב גיליתי שאני לא היחיד שחשב על הרעיון הגאוני של ללכת למשרד הכרטיסים, ואפילו לא קרוב לזה. באמצע יום חמישי בצהרים, ברחוב שמאי בירושלים, מחוץ למשרד הכרטיסים עמדו וחיכו בתור מעל 200 איש.

וכך נדמה היה כי החלום של להיות נוכח בהופעה חיה של הלהקה הישראלית האהובה עליי חמק לי שוב בין האצבעות.

על כן, רבה היתה השמחה וההתרגשות כשהגיעה לאוזניי הבשורה כי עקב הביקוש חסר התקדים, להקת כוורת החליטה לערוך שתי הופעות נוספות בפארק הירקון. את ההזדמנות הזאת כבר לא פספסתי.

הגענו להופעה באופן יחסית קליל בסיוע הווייז, או כמו שדני עצמו ציין בהומור הידוע שלו בפתיחת ההופעה הראשונה בבריכת הסולטן, "אנחנו רוצים להודות ל-3 האנשים שבזכותם הגענו לפה- 3 הממציאים של ווייז", והלכנו בעקבות נהר האדם שזרם לעבר גני יהשוע, התמקמנו יחסית קרוב לבמה, אמיר דדון הנעים את זמנו של הקהל שצבא את המתחם הענק של ההופעה. הקהל לא הגיע בשבילם ולכן לא הביע הרבה עניין, אך דדון הצליח לעורר את הקהל לקראת סוף הופעתו ולהוציא אותו מאדישותו בזכות קולו המצוין.

כשעלתה הלהקה על הבמה, הקהל כולו, בלי יוצא מן הכלל, נעמד מייד על רגליו ופרץ במחיאות כפיים, שריקות וקריאות וחיבק באהבה רבה את הלהקה, חיבוק שנמשך לאורך כל ההופעה. הלהקה פתחה כמובן עם "בכל זאת הגענו למרות הכל", המשיכה ל"גולית", אותו שר כל הקהל בקול אחד, ואל תוך רצף של שירים, חלקם בחירות מפתיעות ופחות מוכרות, כמו "שיר המחירון" המצוין, "הבלדה על ארי ודרצ'י" ועוד, לצד להיטיה המוכרים, כמו "מדינה קטנה", "שיר המכולת", "המגפיים של ברוך", "נתתי לה חיי" ועוד ועוד.

הלהקה לא פסחה על המערכונים המיתולוגים, כמו סיפור המכולת ואנשי הארון, אם כי באחד המערכונים, כשגידי התבלבל ושכח את המילים, אמר לקהל- "בסדר אתם יודעים, אני צריך פה לקרוא". יש משהו מקסים בעובדה שלהופעה הגיע קהל מגוון מאוד, מכל קצוות האוכלוסיה, ויותר בולט מכך, מכל טווח הגילאים, מ-10 עד 70, שהעבירו את אהבתם הלאה, וכולם מונעים מהאהבה האמיתית הזאת לדבר ורצון לחזות בפלא הזה שיצרה להקת כוורת.

אין הרבה להקות שיכולות לדבר לילד בן 8, לגבר בן 30 ולגבר בן 70 ולהוציא מכולם מחיאות כפיים בלתי פוסקות ולהפוך בעצם את כולם לילד בן ה-8. החבר'ה אומנם התבגרו "מעט", כפי שהם עצמם התבדחו על הבמה ובראיונותיהם בתקשורת, אך נגינתם לא נפגמה כלל. הם עדיין דייקו איפה שצריך לדייק, התפרעו איפה שאפשר להתפרע ונתנו לעצמם להיסחף היכן שהמוסיקה לא מתירה אף ברירה אחרת.

מכיוון שמדובר במוסיקאים עתירי ניסיון וקילומטראז' הופעות, הם יכולים להרשות לעצמם לצאת מהמסגרת הנוקשה של השירים ולאלתר (כמו שעשה לרוב אלון אולארצ'יק) ולהוסיף נופח נוסף, ג'אזי או בלוזי לשירים, מבלי לפגום בשלמות השיר ובחיבורו של הקהל לשירים שמכיר אותם בעל פה מאז ילדות או נערות. סנדרסון, קלפטר ושמיר הרביצו סולואים מרהיבים על הגיטרות, כשסנדרסון ושמיר נוטים יותר לכיוון הרוק האמריקאי הקלאסי וקלפטר מביא ליינים עדינים של בלוז וכמובן שיוני רכטר פרץ מספר פעמים בקטעי סולו על הקלידים והוסיף נפח של תזמורת שלמה ללהקה.

ראוי באמת לציין שכוורת הוסיפה לצורך ההופעה גם מספר נגנים צעירים וכשרוניים, הן על הגיטרות והן על התופים ונתנה להם במה יפה. בנוסף על שירי הלהקה הם ביצעו גם מעט שירים מקריירות הסולו המצליחות של חברי הלהקה, שגם אותם ידע כל הקהל בעל פה, ושהוסיפו רבות להופעה מהפן הרגשי, שכן שירי אהבה מעולם לא היו הצד החזק של כוורת, אך "צליל מכוון" ו"שוב היא כאן" הם משירי האהבה היפים ביותר שאי פעם נשמעו בשפה העברית ובכלל.

נרשם גם ביצועו של גידי גוב ל"נאחז באוויר", מספר חודשים בלבד לאחר פטירת אשתו, ענת גוב ז"ל, שיר שתמיד נתפס אצלי כשיר "כיפי" ושמח בגלל המוסיקה הקצבית שעוטפת אותו, ולראשונה לא יכולתי שלא להאזין באמת למילותיו ולקלוט את העצב והכאב, שאני לפחות חשבתי שזיהיתי, בקולו ובעיניו, ואכן בסוף השיר הקהל מחא כפיים ביתר שאת והזמר האהוב הודה לקהל בשקט.

קשה לנתח ולפצח את סודה של כוורת, מדובר בסינתזה ייחודית בין נגינת רוק מורכבת ומשובחת, לבין הטקסטים המבריקים והמצחיקים עד דמעות של דני סנדרסון, למוסיקה ומנטאליות של הלהקות הצבאיות של פעם, ומנה גדושה של כישרון שיכול לאכלס 5 להקות מצליחות. חלק מהשירים נשמעים כאילו לקחו את שירי הגבעטרון וחיברו אותם לפדל דיסטורשן, חלק מהשירים נשמעים כמו הביצ' בויז, חלק מהשירים מגיעים לכדי פרוג- רוק, והכל איכשהו מתחבר יחד ועובד מצוין, ולא רק שעובד מצוין, אלא יוצר שלם שהוא גדול מסך חלקיו.

כשהלהקה ירדה לפני ההדרן הראשון הוכיתי תדהמה, קראתי באופן ספונטני לחלוטין: "לאן הם הולכים, עברה רק שעה" ואז התבשרתי שלמעשה עברו מעל שעתיים והזמן פשוט חלף לו במהירות בלתי נסלחת וחמק בלי שארגיש.

לאחר שני הדרנים הלהקה סיימה כמובן עם "היה נחמד" ודני סנדרסון הודה לקהל הנהדר על שגדל עם הלהקה ואפרים שמיר קרא "לעולם לא נשכח את התמונה הזאת" ולשמע מילים אלה הקהל שאג.גם אני לא אשכח.